בהפסקה בין הצילומים לתוכנית החדשה שלו בערוץ 10, בחדרו באולפני הרצליה, שי שטרן מושך ספה ארוכה ומושיב אותי על הכורסה מולו. "עכשיו תהיי פרויד", הוא מתפרקד, "והכול יהיה שיגעון".
- יש הרבה שיגעון בעבודה הזו?
"יש מצוקות, אבל הכול בפרופורציה. כשהייתי בן 20 ומשהו, הייתי המפיק של תוכנית הספורט 'הדקה ה-21'. צילמנו, ולצדו של יורם ארבל ישבה מנחה צעירה, יעל חן. הצילומים התנהלו רגיל, היו צחוקים, דיבורים, כמו כל יום צילום. עד שפתאום, מול המצלמה הדולקת, יעל התמוטטה על הדשא. היא קיבלה דום לב, ותוך זמן קצר נקבע מותה. רק בת 24. אחרי שעוברים חוויה כזאת מטלטלת, שום דבר שקורה לך ביום צילום לא נראה משוגע, מפחיד או דרמטי. יש לי את ההבנה הפנימית שכבר ראיתי את הכי קשה, אז אם מערכון לא עבד או משהו השתבש, זה שטויות, נסדר את זה".
- חתיכת פרספקטיבה.
"ראיתי הכול במקצוע הזה. הפקתי תוכניות של הרבה מאוד קומיקאים, ראיתי מקרוב את כל החרדות של הטלנטים. חוויתי התקפות זעם של סוכנים, פחדים של אנשים שעומדים להצטלם, שיגעונות אגו של מנחים ואורחים. כשהמצלמה נדלקת, ואני רואה את הכישרון של האנשים מסביבי נפתח, והם נכנסים ל'מצב טיסה' ועפים עם הכישרון שלהם, כבר לא חשוב מה קרה מאחורי הקלעים, יש בי אושר גדול".
- אתה לא בלופ של החרדות?
"מאז שאני ילד יש לי נטייה להסתכל מהצד ולבחון דברים. זאת חוכמת הפשטות. אני מבין את כל האינטרסים של הדברים שנעשים מסביבי, ובסופו של דבר הדברים הפשוטים משמחים בעיניי, לא החזירים הגדולים. ארוחת ערב עם אלכוהול וחברים יותר משמחת מטיסה ב-300 אלף דולר, לא?".
- אתה מאוד ציני, זאת דרך לשרוד?
"יש בי ציניות ברמות קשות, אנשים ציניים הופכים בסוף לאנשים מרירים, וזה תמרור אזהרה בשבילי, לא להגיע לשם. אני פשוט רואה את הדברים כמו שהם. את המורות שהן לא מספיק אינטליגנטיות, את האינטרסים של הפוליטיקאים, את כוחנות המנכ"לים, את העוולות של אנשי העסקים הגדולים שרומסים הכול על הדרך. אני רק רואה, ומסוגל לייצר מזה קומדיה. כל הזמן עושים לנו, הציבור, פאולים, אז אין ברירה אלא לצחוק מזה".
זינוק לאמצע
שי שטרן, 46, צוחק על זה כבר הרבה זמן. הוא בנו של העיתונאי יאיר שטרן ונכדו של מייסד הלח"י אברהם שטרן, נשוי ואב לשלושה. הוא התחיל את דרכו כמפיק ועורך תוכניות ספורט עד שפגש במקרה את אייל קיציס, ומשם נסללה השותפות שהובילה להצלחה המסחררת של "חלומות בהקיציס". זרע הפורענות של העשייה המשוחררת, הקצת מופרעת, הוטמן.
הוא הפיק תוכניות בידור למיטב הקומיקאים, ובהם שי ודרור, עידן אלתרמן, שמואל וילוז'ני ויעקב כהן, עד שהחליט לעבור אל צדה השני של המצלמה. לאחר שאומץ בחום על-ידי זכיינית ערוץ 2 קשת, שבה הנחה את תוכנית הלייט-נייט "אל תשאל" בערוץ 2 ואת "דבר אליי" בערוץ 24, הוא שינה כיוון. עם חילופי ההנהלה הבכירה בערוץ 10, הוא ניער את הטייטל של נער השוליים הטלוויזיוני שדבק בו, והחל להגיש את "שי בשישי", תוכנית אירוח בפריים-טיים היוקרתי של ערב שישי.
- פרצת את הגבולות של עצמך.
"בסופו של דבר אני קפיטליסט, אבל לא קפיטליסט חזיר. הזכות של אדם היא לממש את עצמו. אבל אני לא סובל את אלה שסתם משחקים בכסף, והופכים את הפוליטיקאים למריונטות שלהם, כי הכול הופך להיות אורגיה של אינטרסים.
"העניין הוא איפה יש לי אפשרות ליצור טלוויזיה מצחיקה ומדליקה, שמאתגרת אותי, עם כמה שיותר כלים לעשות את זה. כשהתקציבים נמוכים, יש לך פחות כלים לעשות כל מה שאתה רוצה, ועכשיו אני מרגיש כמו קבוצת כדורגל שקיבלה מגרש יותר גדול. הפריים-טיים לא היה יעד בפני עצמו, אבל זה כמו שלהקת רוק תעדיף להופיע באצטדיון, ולא בחור קטן. זאת חוויה שמביאה גם יותר קושי ולחצים, אבל אני אומר לעצמי שאם אני במשחק, אז מה אני מיתמם?".
- דרך הראיון הייחודית שלך ממקדת את הצופה דווקא בך.
"אני מזהה מוטיבציות של אנשים. אני רואה מה מפעיל אותם, מה מביא אותם לנקודה מסוימת, ואת זה אני תופס, את ההשלכה ההתנהגותית והפוליטית של הדבר הזה. אני לא ביזארי, אפשר לקבל אותי כי גם אני נמצא מתחת לאלונקה הזאת שקוראים לה מדינת ישראל".
- אתה המרכז, לא המרואיין.
"אי-אפשר להמשיך במקצוע הזה בלי שתתאמץ דבר ראשון להיות אתה, אבל להיות כוכב עם כל הגינונים של הכוכבות זה לא קול. לפעמים יש בי איזו השתאות כלפי דיוות שנמצאות בפריים-טיים, ואפילו קנאה קטנה על איך שהם לוקחים תוכנית הכי סתמית בעולם ומציגים אותה כתוכנית חגיגית, עם האורחים הכי-הכי, וזה מצליח להם, ורק אנחנו צריכים לעבוד קשה באותנטיות הזאת".
- תלך עם האמת האמנותית שלך עד הסוף?
"בכל התוכניות שעסקתי בהן מעולם לא עשיתי פשע מלחמה. לא עשיתי תוכניות שנועדו למטרות מסחריות בלבד. האותנטיות משתלמת אם אתה רץ למרחקים ארוכים, ואני רואה את עצמי ככזה".
"העניין הזה של לעשות דברים איך שאני רוצה זה די אינטואיטיבי אצלי. הייתי מאוד בעייתי בבית הספר. לא רציתי ללמוד וקראתי רק את הספרים שעניינו אותי. לא הצלחתי להבין למה זה חשוב להיות בעניין שלהם, ואיכשהו בשיניים סיימתי תיכון. גם בצבא זה היה ככה. כל מכונה שעושה מאינדיבידואל שטנץ, אני לא מבין את זה. בכל מקום שאליו הגעתי שאלתי: 'רגע, מה אתם עושים לאנשים?'".
*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר ברשת סטימצקי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
