היום שאחרי סר אלכס: האם דייויד מויס יצליח לשרוד באולד טראפורד?

אם אתם סבורים שהמשימה של פפ גווארדיולה היא קשה עד בלתי אפשרית (לקחת את המושכות בבאיירן שזה עתה סיימה את העונה הגדולה בתולדותיה), מה תגידו על האתגר שמחכה לדייויד מויס: להיכנס לנעליים של סר אלכס פרגוסון, המנג'ר היחיד שידעה מנצ'סטר יונייטד ב-27 השנים האחרונות, והאיש ששבר את כל שיאי התארים האפשריים בפרמיירליג. איך בכלל אפשר להתעלות, או אפילו רק להשתוות, לאגדה חיה ונושמת?

גווארדיולה לפחות יוכל להשתמש להגנתו ברזומה אדיר מהשנים האחרונות, אבל למויס בן ה-50 אין כלום: האיש מעולם לא זכה בתואר כמנג'ר, מעולם לא הדריך קבוצה בליגת האלופות, אפילו לנצח משחקי חוץ מול קבוצות ה"טופ-פור" המסורתיות של אנגליה הוא אף פעם לא הצליח בכל 11 שנותיו כמאמן אברטון (57 משחקים כאלו מול ליברפול, ארסנל, צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד; 21 תיקו, 36 הפסדים, 0 ניצחונות).

אם כך, למה השדים האדומים החליטו להמר דווקא על מויס, שכל ניסיונו מסתכם בקבוצה בינונית אחת שבה עבד? בעיקר בשל המלצה חמה לגביו שקיבלה משפחת גלייזר האמריקאית, הבעלים של יונייטד, מפרגוסון עצמו שנמצא בקשרי חברות עם מויס; הסיבה השנייה היא העובדה שמויס, לפחות בתוך השוליים הצרים בהם פעל, תמיד נחשב למצליחן.

המצליחנות (היחסית) הזאת של מויס קיבלה במשך שנים תוקף על-ידי קולגות למקצוע, פרשנים, ואפילו על-ידי האקדמיה, כשבית הספר לעסקים Henley פרסם מחקר שבדק את ביצועי המנג'רים בפרמיירליג בכלל המשחקים שקיימו בין העונות 2004/05-2008/09. המחקר המציא נוסחה קבועה לחישוב קצב צבירת הנקודות הממוצע "הנורמלי" שכל קבוצה היתה אמורה להשיג באותן שנים, בהתחשב בנתונים כלכליים ומקצועיים אובייקטיבים, דוגמת גובה שכר השחקנים, גובה ההשקעה ברכישת שחקנים, שחקנים פצועים ומורחקים שלא יכלו לקחת חלק במשחקים, וכו'. בהתחשב בכל הנתונים הנ"ל, נבדק במחקר האם המנג'רים שעמדו על הקווים באותן שנים השיגו תוצאות טובות יותר ביחס למה שהנוסחה הקבועה חזתה להם. בשורה התחתונה, נמצא כי מויס הצליח להוציא מאברטון שלו ביצועים מצוינים: הצליח להשיג בממוצע למשחק 0.54 נקודות ליגה יותר ממה שהקבוצה היתה אמורה לצבור, כשרק שלושה מאמנים התעלו עליו: ז'וזה מוריניו בצ'לסי (0.56 נקודות בממוצע יותר מהצפוי), ארסן ונגר בארסנל (0.57 נקודות) וכמובן, איך לא, אלכס פרגוסון (0.72).

***

עידן פוסט-פרגוסון של יונייטד נפתח רשמית ביום שני, עת הגיע מויס לראשונה למתחם האימונים של הקבוצה בקרינגטון. העידן הזה נפתח עם לא מעט סימני שאלה, והרבה מאוד אקשן. מלבד השמועות המתמשכות סביב וויין רוני (יימכר או לא?) וכריסטיאנו רונאלדו (יחזור או לא?), מויס התחיל באופן מיידי לבצע מהפכות וטיהורים.

שעתיים לאחר שהמנג'ר הטרי החנה את רכבו בקרינגטון, יונייטד הוציאה הודעה רשמית על מינוי שלושה אנשי מקצוע חדשים שיעבדו בצמוד אליו: עוזר מאמן, מאמן נוסף ומאמן שוערים, שכולם הגיעו עם מויס מאברטון. שלושת מקביליהם ביונייטד, שאריות של עידן פרגוסון - קיבלו מכתבי פיטורים. "זה אולי מועדון הכדורגל הגדול ביותר עלי-אדמות, והוא מנסה להשיג בו, מיד על ההתחלה, סוג של אחיזה", כותב ב"גרדיאן" העיתונאי ג'ימי ג'קסון. "מויס הבטיח לעצמו מעגל פנימי של סגנים ביונייטד שהוא יכול לבטוח בהם, ובכך בעצם הצהיר שכעת זה המועדון 'שלו'".

המיני-מהפכה תמשיך גם בגזרת השחקנים. יונייטד מנסה לרכוש את לייטון ביינס, המגן השמאלי של אברטון ונבחרת אנגליה. בכך, מויס למעשה שולח את פטריס אברה הוותיק לחפש קבוצה חדשה. הצרפתי אינו סתם שחקן עבור יונייטד: הוא היה הקפטן בפועל של הקבוצה בשנתיים האחרונות, עקב ההיעדרויות התכופות של הבלם הפצוע נמניה וידיץ'; הוא גם היה חביבו של פרגוסון, דמות סופר-דומיננטית בחדר ההלבשה האדום, וצוהר קבוע בין השחקנים לצוות המקצועי.

ובכן, אברה כבר יכול לשכוח מהתפקיד המיוחד הזה. וגם זאת הצהרת כוח משמעותית מבחינת מויס.

***

למויס חשוב להשיג את האחיזה הזאת בעיקר בשל אדם אחד: אלכס פרגוסון. פרגי אמנם פרש מאימון, אך לא יפסיק את פעילותו ביונייטד: הוא קיבל תפקיד של חבר הנהלה, "שגריר" המועדון ודמות אטרקטיבית שאמורה לסייע בגיוס ספונסרים. ביונייטד מייחסים חשיבות רבה לג'וב החדש של פרגי, ולפי "הסאן", אפילו ישלמו לו שכר מכובד בגין התפקיד (2 מיליון ליש"ט בשנה).

לפחות ברמה העקרונית, פרגוסון אמור לקחת כמה צעדים ענקיים אחורה ולא להתערב כלל בנעשה בצד המקצועי ביונייטד. לא יהיה לו משרד משלו, לא באולד טראפורד וגם לא בקרינגטון. הוא בעצמו הצהיר: "לא יהיו שום בחישות ולא תהיה חטטנות. האימון זה כעת התחום הבלעדי של מויס".

נשאלת השאלה מה יקרה אם. אם מויס פתאום יחליט לייבש ביציע את אחד מיקיריו של פרגוסון?; אם מויס יסרב לרכוש הקיץ שחקן שפרגוסון מחזיק ממנו מציאה גדולה; אם יונייטד תפתח את העונה באופן איום ונורא; האם גם במצב כזה פרגוסון יצליח להתאפק ויצליח לא להתערב? האם הנהלת יונייטד תצליח להתאפק, ולא תבקש בעצמה מפרגוסון לצלול שוב עמוק לתוך הקלחת?

אין תשובה ברורה לשאלות האלו, אבל בכל אופן, באנגליה יש מי שממליץ ליונייטד ללמוד משהו מההיסטוריה שלה, ולא לפתוח לפרגוסון אפשרות כזאת. דניאל טיילור כותב ב"אובזרבר" על ווילף מק'גינס, האיש שב-1969 נכנס לנעליו של מאט באזבי אחרי 24 שנים רצופות של האחרון בתפקיד, שלאחריהן התחיל באזבי לעבוד במועדון בתפקיד של, ניחשתם נכון, חבר הנהלה. מק'גינס התקשה להשתלט על חדר ההלבשה, כי "לא הייתי מאט באזבי", לדבריו. באחד ממשחקי החוץ של הקבוצה הוא השאיר מחוץ לסגל את הכוכבים בובי צ'רלטון ודניס לאו, יונייטד הפסידה, וזמן קצר לאחר מכן פנתה למק'גינס באופן דיסקרטי המזכירה של המועדון ושאלה אותו: "האם אתה נמצא בקשרים מספיק קרובים עם מאט באזבי?". כשהגיע חג המולד, מקג'ינס כבר לא עמד יותר על הקווים, ובאזבי חזר אליהם. באופן "זמני".

רוחו של באזבי ריחפה גם מעל המאמן שהגיע בעונה שלאחר מכן, פרנק או'פארל האירי. "מאט שידר אי-שביעות רצון מכל החלטה שלקחתי. למרות שהוא לא היה המאמן, הוא פשוט לא הצליח לשחרר, וזה היה מעצור גדול עבור המועדון", ציין או'פארל בספרו. או'פארל לא הצליח לשרוד בתפקידו אפילו עד חג המולד.