תערוכת יחיד חדשה של האמן אלעד קופלר מוצגת במוזיאון תל-אביב

בתערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל אביב לבשו הציורים גדולי המידות של אלעד קופלר צבעי חג. הפאלטה הכחולה-אפורה-חומה שלו פינתה את מקומה לירוק חי ולוורוד בזוקה שתלטני. אל נופי החורבן האורבניים החלו לחדור מראות של טבע. למרות שהסביבה עדיין פוסט-אפוקליפטית, ניכרת בה התעוררות וצמיחה של חיים חדשים.

אולי זה קשור למהלך שעשה בשנה של עבודה מרוכזת לקראת התערוכה הזו. אולי זה קשור להולדת ילדו הבכור. בניגוד לאווירה המאיימת השורה תמיד על ציוריו, קופלר, זוכה פרס רפפורט לאמן צעיר, הוא אדם אופטימי ושמח בחלקו. "זמן קצר לפני שקיבלתי את ההודעה על הפרס סבתא שלי נפטרה. הייתי מאוד קרוב אליה, למעשה גדלתי אצלה. זה היה קשה ועצוב אבל החלטתי שהפרס הוא הזדמנות גדולה ונכנסתי לעבודה מאוד אינטנסיבית.

"בשנה האחרונה השלמתי עם עצמי, והפסקתי להתנגד לידיעה שאני קולוריסט (אמן צבע). זה סוג של כנות שאנחנו מחפשים אצל אמן. לא חיפשתי למצוא חן, אבל אני מרגיש שהצלחתי לבטא את עצמי במיטבי. אין לי חלומות גדולים אבל יש לי שאיפה בסיסית לכלכל את עצמי ואת עבודתי וגם את משפחתי".

כמי שתנאי הפתיחה שלו היו קשים ודלים, הוא מאמין שהבחירה באמנות היא פריבילגיה שלקח לעצמו, מתוך עמדת כוח ותחושת יכולת. "עוני הוא גזרת גורל קשה. הוא פוגע באמונה בעצמך, באגו. עבורי נפתחו האפשרויות פעם כשהייתי עוד ילד או נער צעיר. ראיתי את סטף ורטהיימר ב'ערב חדש' והוא אמר משפט שנחרת בי: אם יש לכם כסף תעשו איתו מה שאתם רוצים אבל אם אין לכם, תאמינו בהון האנושי שלכם".

קופלר למד במדרשה לאמנות ולדבריו את הפורמטים הגדולים של בדיו הוא קיבל מ"מדרשו של מורי ורבי ציבי גבע", הוא מדבר בחיבה על היחסים המיוחדים שרקם עם מוריו, וההשפעות שלהם: "אני יכול לזהות בעבודה איפה יש משהו מציבי ומשהו מגרבוז ואיפה אני מתחיל, מהו העולם שממנו שאבתי את זה. זה הכוח של להיות התלמיד ולא חקיין", הוא אומר.

גישה פקוחה

בעת הראיון נכנסה לתערוכה קבוצת נערים פגועי שיתוק מוחין, בעלי דרגות שונות של יכולת לתקשר עם סביבתם. ההתרגשות הייתה רבה כשקופלר הציג את עצמו וקשר עימם שיחה. "האמן בעצמו בא לפגוש אתכם", אמרה אחת המטפלות וניכר כי הילדים שמחו על ההזדמנות ועוד יותר שמחו לראות אמן שנראה כמעט נער כמוהם.

וגם אם זו קלישאה, ניכר שקופלר (המתקרב ל-40, למרות המראה הצעיר בהרבה) התרגש יותר מהם. "היום אני יודע כמה אני בר מזל. לא תמיד האמנתי בזה", הוא מודה. הוא כבר החל להתבסס בסצנת האמנות, הציג לא מעט ואף אצר תערוכות מעניינות, המעידות על גישתו הסקרנית, פקוחת העיניים.

"יש לי אספנים שמאמינים בי ותומכים, למרות שכבר שנתיים לא היה לי איפה להציג. יש המון אמנים ומעט גלריות וחללים. יש גם מעט מדי פרסים. אני כבר כמעט התייאשתי והפסקתי להגיש. אני מודה מאוד למשפחת רפפורט ולוועדת הפרס שבחרה בי. התערוכה במוזיאון היא בהחלט הישג, אבל אני לא רואה בה נקודת שיא, אלא נקודת פתיחה".

החשיפה הרחבה שמעניק המוזיאון עומדת בסתירה מסוימת לאווירת התערוכה, ששמה "טמפרטורות". בניסיון להבין את התחביר הפנימי שעובר בין העבודות היא נראית פתאום כאקט של התכנסות, התמקדות וניסיון של האמן למצות הלך מחשבה או דיאלוג פנימי שרחש בו.

קופלר מצייר ציור מופשט מתעתע - שיש בו קווי מתאר היוצרים מראית עין של נופים ממתינים לפיענוח.

"אני חי בין מספר עולמות", הוא מסביר. "בחיי הפרטיים אני חי בקיבוץ העירוני של עמותת דרור ישראל בראשון לציון. אני למעשה לא חבר הקיבוץ, אלא בת זוגי, ובכל זאת, זו מעין אוטופיה סוציאליסטית ויש לי ויכוח מובנה עם השיטה הכלכלית. "בעולם האמנות, כצייר, אני מתפרנס ממכירת העבודות שלי על-ידי אנשי המעמד הגבוה, בעלי יכולת כלכלית. התערוכה הזו למשל נמכרה במלואה עוד לפני הפתיחה".

מוזיאון תל אביב לאמנות, שד' שאול המלך, תל-אביב