בואו נלמד משהו ממצרים

"ההפיכה במצרים מסמלת את כישלונה של הפוליטיקה האסלאמית. מי שעושה שימוש בדת כדי לקדם אינטרס פוליטי או אינטרס של קבוצה מסוימת - דינו להיכשל בכל מקום בעולם". האם דברים אלה, שאמר אתמול (ד') נשיא סוריה אסד, נכונים גם לגבי ישראל?

האם מה שקורה במצרים יכול וצריך לשמש דוגמה גם לנו? מבחינה עקרונית הרי אין הבדל בין "פוליטיקה אסלאמית" לבין "פוליטיקה יהודית" (או כל פוליטיקה דתית אחרת). בשני המקרים נעשה שימוש כדי "לקדם אינטרס פוליטי או אינטרס של קבוצה מסוימת". האם אנחנו נישאר המדינה האחרונה באזור שבה הדת משתמשת בפוליטיקה כדי להגביל את החופש של אזרחיה?

גם האיראנים

אסד הוא לא בדיוק הפיגורה המתאימה לשמש מורה הלכה, אבל גם אדם כמוהו יכול לומר דברים שיש בהם טעם והיגיון. אני מציע להתעלם מן האומר ולהתרכז באמירה, שהיא חשובה מאין כמותה באזור, וגם אצלנו. המצרים אמרו בימים האחרונים שהם לא רוצים שהדת שלהם תכתיב את אורח חייהם בשום צורה ואופן.

זו אמירה מרחיקת לכת בשביל מוסלמים הידועים בקנאותם הדתית. האיראנים עשו בעצם את אותו הדבר, אם כי עם תוצאות שעדיין לא הביאו למהפכה חברתית. האיראנים שלחו מסר די ברור למנהיגיהם ה"רוחניים", כאשר סירבו לתת את קולם למנהיג שעליו המליצו. גם זה לא פשוט, ואולי מדובר בצעד ראשון לקראת מהפכה יותר יסודית נוסח מצרים.

דתיים-חילונים

מה שרואים אצל המצרים זה אנשים דתיים, מאמינים גדולים, שבדרך מחשבתם ואורח חייהם הם "חילונים". כשהם הולכים למסגד הם עובדים את אלוהיהם. אבל כאשר מדובר בחיי היום-יום, הם דורשים את החופש לנהוג כרצונם. אם ירצו, יחיו על-פי ציוויי הדת, ורבים מאוד עושים זאת. אבל התנאי הוא שהם ירצו בכך. בכיכר תחריר הם הודיעו שאינם מוכנים שאף אחד יכפה עליהם אורח חיים כלשהו.

אצלנו יש חילונים שאינם מאמינים, אבל הם דווקא כן מניחים לאינטרסים דתיים להכתיב את אורח חייהם. לחילונים שלנו אין הפריבילגיה להחליט כיצד יתחתנו, מה יאכלו, מתי ייסעו וכל שאר האלמנטים המרכיבים את חיי היום-יום.

אצלנו אתה אומר "הפרדת הדת מהמדינה" ומיד מתנפלים עליך אנשים המצהירים שהם רוצים מדינה יהודית. מה בכלל הקשר? האם מצרים הופכת להיות לא-אסלאמית משום שהיא לא רוצה כפייה דתית? האם העלמת המפלגות הדתיות תפגום כהוא זה ביהדותה של המדינה? האם אין יהדות ללא מפלגות דתיות?

כפייה לא מאוד כואבת

למה אצלנו עדיין לא בוצעה הפיכה בעניין זה? כנראה מכיוון שהחילונים הם עדיין הרוב במדינה, ולכן הכפייה לא ממש כואבת עבורם במישור המעשי, להבדיל מהאידיאולוגי. אלא שזו ראייה קצרת טווח של אנשים המחפשים תירוץ שלא לעשות מעשה.

אלא אם כן זה קשור בדיור. בסופו של יום, שאולי אינו רחוק כל כך, ההשפעה הדתית על הממשלה תמשיך לגדול. היום אין בממשלה מפלגות דתיות וחרדיות מובהקות, אבל זה מצב זמני. אנחנו רואים זאת בחשש של המפלגות החילוניות להרגיז אותן, שמא מחר יזדקקו להן. אף אדם רציני לא ממש מאמין שנפטרנו מתכתיביהן אחת ולתמיד, רק משום שהן מחוץ לממשלה הנוכחית. מה גם שיש בממשלה מפלגה דתית. נפתלי בנט הוא באמת אדם נחמד ובעל השקפות מתקדמות - אבל הדת היא נר לרגליו, ועמדות מפלגתו מבוססות על האמונה בה.

למה אנחנו מחכים?

מה שאני מבקש לומר הוא שלא צריך לחכות עד שהדברים יגיעו לנקודת רתיחה. לדת אין מקום בפוליטיקה, ואם אסד מבין זאת, ואם המצרים מאמינים בכך - מה צריך לקרות כדי שגם אצלנו זה יקרה? היום עדיין אפשר לעשות זאת בלי מהפכות ובלי שפיכות דמים. כל מה שצריך הוא שהחילונים יפעילו את הרוב שלהם בכנסת.

על שולחן החקיקה עומדת כרגע הצעת חוק המשילות. יש בה הוראות להקטנת מספר המפלגות באמצעות העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת ל-4% וגם העלאת מספר הח"כים הדרושים להגשת הצעות אי-אמון.

אלה יוזמות מעניינות, אבל לא באמת חשובות. הן לא משנות דבר מבחינה מהותית ומשמעותית. אולי יותר נוח עם פחות מפלגות ופחות הצעות אי-אמון. אבל עדיין תהיה כפייה דתית. עדיין לא יהיה לנו חופש מלא לנהוג כרצוננו בכל תחומי החיים. עדיין נחיה ללא חופש הפעולה שאפילו המצרים לא מוכנים לחיות בלעדיו.

matigolan@globes.co.il