נתניהו עולה אל העם

"מקום המדינה היו לליכוד ארבעה מנהיגים: בגין, שמיר, שרון ונתניהו", נוהג שר הביטחון לשעבר אהוד ברק לספר. "מאז שהנכד שלי נולד היו כבר שמונה מנהיגים בעבודה", מגחך ברק ומונה את כולם. בניגוד לסכינים שנשלפות בעבודה דקה לאחר הבחירות, בליכוד יש ריספקט מובנה כלפי המנהיג. השטח יכול לבעור נגדו, אבל לא כל כך מהר ינסו להחליפו. גם אם יש כעס גדול עליו, כשיו"ר התנועה קורא- אין מי שלא יעבור לדום מתוח ויתייצב. אין פה אהבה, אלא יראת כבוד למי שהביא את השלטון.

נתניהו, שכנראה התחיל להאמין בעצמו לכותרות של השבוע האחרון שבישרו שאחיזתו במפלגה דומה לזו של נוחי דנקנר באי די בי, החליט להפיק לקחים בעקבות הביקורת הקשה שנמתחה וזימן כ-300 ראשי סניפים ופעילים לכנס פוליטי ראשון מזה שנים. המשתתפים נבחרו בפינצטה. רק אלו הנוחים, כאלו שלא יעשו בלגן.

במילים אחרות, נתניהו הזמין את הקהל, את השופט, וגם את התוצאה: ההתייצבות באולמי קינגסטון באור יהודה היתה כמעט מלאה ומרבית השאלות שנשאל היו מלטפות וחסרות סימן שאלה בסופן.

אבל לא צריך להתבלבל. נתניהו אוהב את הפעילים בערך כמו שהפעילים אוהבים אותו. בינו לבין עצמו ודאי תהה למה הוא צריך להיפגש איתם. 'יש לי מפגשים עם קרי, עם ראש המוסד, דיונים צבאיים, ביטחוניים, אני פוגש ראשי ממשלות, נשיאים, הזמן שלי הוא מצרך מבוקש מה לי ולראשי הסניפים שמבלבלים לי את הראש?' אפשר היה לקרוא את הרהוריו.

אם נתניהו רצה להתחבר באמצעות המפגש הזה עם הפעילים לשטח, עולה השאלה מדוע בחר לקיים אותו בדלתיים סגורות. הרושם שנוצר הוא שנתניהו אכן חושש שאיבד את השליטה על הליכוד; שמספר המשתתפים יהיה נמוך; וכמובן מפרובוקציות והתפרצויות. בניגוד למנהיגים אחרים באזור, נתניהו לא ממש יכול להשתלט על תחנות הטלוויזיה אבל הוא בחלט יכול לוודא שהם לא יגיעו להרוס את החגיגה.

חלק מחששותיו התממשו כשפעילים שאמרו שצריך להחזיר את הכוח למרכז הליכוד זכו למחיאות כפיים. נתניהו התעלם בעדינות אבל בזירה הזו עוד יעשו לו את המוות. בניגוד לשנים האחרונות, מוסדות הליכוד שנבחרו השבוע יהיו פעילים מאוד. כמו בימי שרון, הם יהפכו לשחקן מרכזי במגרש הפוליטי, לזירת קרבות אידיאולוגיים, פרסונליים ופוליטיים.

באופן טבעי דנון, אלקין וכץ שזכו השבוע בתפקידים לא ישבו עכשיו בחיבוק ידיים. מי כמו נתניהו אמור להבין לליבם לאחר שהוא עצמו אתגר ככה את שרון כשהצליח להביא את המרכז להחלטה נגד הקמת מדינה פלשתינית, החלטה שדרך אגב עדיין בתוקף עד היום, ורק אלוהים יודע איך היא דרה בכפיפה אחת עם נאום בר אילן.

הניתוק הממושך של נתניהו מהשטח אולי השכיח ממנו שהפעילים לא פחות ציניים ממנו. הוא אמנם ירד אל הקהל הביתי ללא שכפ"צ, אבל בכנס אחד קשה לכפר על ארבע שנים של ניתוק. ספק אם העובדה שירד מהבמה אל העם (או כהגדרתו "עלה אל העם") עם מיקרופון נייד וכמו שלמה ארצי בקיסריה הסתובב בין הנוכחים, הצליחה לקנות אותם.

על גלי המחאה

בהתמודדות מול שמיר על הנהגת הליכוד ב-83, הצליח שרון לגרוף 42.5% מהקולות. בכל פעם שברכו אותו על זכייתו ב-42%, תיקן שרון: 42 וחצי. השבוע ניצח שר התחבורה ישראל כץ את מירי רגב בקרב על מזכירות הליכוד. את כל מי שברך אותו על הניצחון של 60% אל מול 40%, תיקן כץ: 61% מול 39%. ההישג של כץ היה מובטח אבל יש לו סיבה טובה להתפאר. הקרב היה לא מול רגב אלא נגד השרים ארדן סער ושלום שעמדו מאחוריה ונחשבו עד עתה לחזקים ביותר בליכוד.

מאז הקרבות של נתניהו ודוד לוי ב-94 לא זוכרים בליכוד כאלה קרבות פומביים מכוערים שבהם שרים משמיצים זה את זה בטלוויזיה וברדיו. מה שהתחיל כסכסוך פנימי הסתיים אל מול מצלמות ערוץ 2 כשבסוף השבוע שעבר התייצב ארדן באולפן ושפך לאגר על שר התחבורה. בשטח סלדו מכך, כי כידוע, את הכביסה המלוכלכת נהוג לכבס בבית. אפשר להעריך שרגב הפסידה על כך קולות בהצבעה.

לא רק שהמעשה של ארדן לא היה חכם, הוא אף גרם נזק והצביע על מצבו העגום של הליכוד שחוזר אחורה לימי המחנאות והסכינאות. הבעיה היא שבמקום לאחד את השורות, בעל הבית המשיך לצפות בטלוויזיה בהתפוררות של מפלגתו.

יותר משכץ ניצח, סער וארדן הפסידו. כץ רכב על הגל של המחאה הפנימית במפלגה שהחל לאחר הבחירות נגד השניים בגלל ההתנהלות שלהם במטה הבחירות, והשכיל לנהל על כך קמפיין. הפחד הגדול של ארדן וסער הוא ששר התחבורה יממש את האיומים שלו להקמת ועדת חקירה שתבדוק את התנהלותם בבחירות. השבוע התראיין סער ברדיו וטען שקיבל במהלך הקמפיין הוראות מראש הממשלה. נתניהו הבין את הרמז. מסע השכנועים להורדת כץ מהרעיון כבר יצא לדרך.

לבד באקווריום

נתניהו לא מעריך את דעתם של הרבה אנשים בסביבתו. ראש הסגל לשעבר נתן אשל, היועץ המדיני רון דרמר וראש הסגל הנוכחי גיל שפר היו היחידים שרה"מ סמך עליהם בעיניים עצומות. זה היה מעגל סגור. אשל עזב לפני כשנה בנסיבות מביכות, דרמר עומד להתמנות לשגריר וטרם נמצא לו מחליף, ושפר, החייל הנאמן האחרון, שנתניהו תמיד ידע שיהיה שם בשבילו, יעזוב בסוף החודש בנסיבות לא נסיבות.

אשל ושפר היו שם תמיד. אשל היה בסביבת המשפחה ומצא את עצמו ראש הסגל, שפר היה אחראי על הסיורים וקודם עם פרישתו של אשל. כשזה האחרון ראה את שפר מתיישב על כיסאו מבלי שנקווה אגל אחד של זיעה על מצחו, בעוד הוא, אשל, הולך הביתה בבושת פנים, המלחמה הסמויה בין השניים הפכה למלחמת עולם. הם הפכו לסיסי ומורסי ופצחו בניסיונות חיסול הדדיים.

כשהספיח האחרון של פרשת אשל, צביקה האוזר עזב, אשל התחיל לחייך. אפשר לשער שחיוכו עכשיו רק גדל, שהרי גם שפר הולך בדרך כל בשר בלשכת נתניהו. כמו אשל, גם שפר לא יעזוב עם טעם מתוק בפה.

שפר, ששבר שיא עולם עם הבוס והיחיד שהיה לצידו ולא עזב כתוצאה מסכסוך, היה איש האמון האחרון של נתניהו. גם את המזכיר הצבאי לשעבר יוחנן לוקר העריך רה"מ, הוא היה איש אמונו לעניינים מסוימים, אלא שהוא סיים את תפקידו לפני כמה חודשים, וגם ראש המל"ל, יעקב עמידרור, התחיל לשים בארגז את החפצים.

נתניהו מתחיל את כהונתו השלישית לבדו באקווריום, ללא, כוורת, ללא מקורבים. בלי יועץ מדיני, בלי ראש מל"ל, בלי ראש סגל. הרבה בעלי תפקידים נכנסו ויצאו בינתיים אבל אנשי אמון לא נוספו לרשימה. כרגע יש למורסי יותר אנשי צבא נאמנים מלראש הממשלה. בעוד אצל מורסי הוציאו אותו מהארמון, אצל נתניהו הארמון בורח ממנו. רק המלכה, אם היתה לו תקווה שתברח, נשארת. אם נתניהו יבקש עצה, הוא יצטרך לנסוע לוושינגטון כדי להתייעץ עם דרמר, למוסקבה אם ירצה להיוועץ באשל ולגבעת שמואל אם ירצה לדסקס עם שפר.