להבדיל מלאונרד כהן, מענקי המילים של המאה ה-20, הנה להקה שבין היתר נודעת בכך שאצלה התכנים והמשיכה אינם נובעים כלל מהמילים. אחרי כמעט 20 שנות פעילות ובאלבומם השביעי, סיגור רוס יצרו לטעמי את פסגת עבודתם.
מאוד לא שכיח אצל להקות לשגשג כה מאוחר בקריירה, אבל מראש הם אינם להקה שגרתית. הקבוצה האיסלנדית, שלראשונה הצטמצמה לשלישייה, נודעה בעיקר כמעין תשובה חילונית ומודרנית להמנוני כנסיות. הקול המלאכי של הסולן ג'ונסי ששר קצת בשפת אימם ודי הרבה בג'יבריש, ישב בעבר על צלילים נוזליים, אווירתיים, חלומיים.
כאן, אחרי שהוא יצא להרפתקאות סולו באזורי הדאנס, ואחרי שנפרדו מקלידנם, הם הופכים לראשונה להרכב רוק בשרי ושרירי. הם לא איבדו מאום מהתחושות הנוזליות והפגיעות, אבל השרירים החדשים מתקפים את החיוניות. המלנכוליה המתוקה נותרה, אבל מצטרף אליה החום של גיטרות חשופות, מחוספסות ודוקרניות יחסית, וצליל מגברים רוטט ופועם. זו אולי חדשה עצובה למי שהתמכרו לריחופיות הניו-אייג'ית הקודמת, אבל בשורה נהדרת למי שכמוני נרתע מהם קודם וכעת מברך על מפלי הצליל שלוקחים לכיוונים נוסח גלאסווגאס או מוגוואי ואפילו לאפיות יו-טואית מוקדמת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
