קמפיין מתוזמר היטב

אם אלון חסן לא היה קיים, משרד האוצר היה צריך כנראה להמציא אותו. אין משרד יחסי ציבור שיכול היה להגות קמפיין מוצלח נגד העבודה המאורגנת בישראל, יותר מאשר פרשת החברות הפרטיות של יו"ר ועד נמל אשדוד, אלון חסן, המנהלות עסקים ענפים עם הנמל שהוא עומד בראש עובדיו.

יש עובדות שלא צריך להמתין לסיומו של הליך משפטי כדי להגדיר אותן כפי שהן: שחיתות. חד וחלק. גם אם הכול נעשה באמצעות פרוצדורות סדורות, מכרזים וחוזים ונוהלי עבודה. מאז תוספת הסטייקים שדרש וקיבל ועד העובדים, ומכוניות הפאר שבהן צולמו ראשי ועדי העובדים, לא נרשם מיאוס ציבורי כה גדול מהעבודה המאורגנת בישראל.

המיאוס הזה מחלחל מטה, הודות למאמצי הסברה אינטנסיביים מצד עדת שוחרי משרד האוצר, ומתבטא באופן שבו הציבור הורגל לחשוב על התאגדויות עובדים.

עבודה מאורגנת - אומרת הסתדרות, העולם הישן, ועדי עובדים, חשמל חינם, צעדות אחד במאי, תור בנתב"ג, בולשביקים, אוכלי חינם. ומנגד? "גמישות ניהולית", שוק חופשי, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אנשי היי-טק מוצלחים שמנהלים רודפים אחריהם עם חוזה עבודה מתגמל ועט - רק שיחתמו.

עולם המושגים הזה, המנסה לשכנע את הציבור שהוא בעצם רוצה להיות אמריקה, ספג מהלומות לא פשוטות בשנים האחרונות, במקביל לעליית קרנה המחודשת של העבודה המאורגנת.

המגמה הזו לא צמחה מלמעלה, בשל איזו מהפכה תודעתית המציגה את ההסתדרות או את הוועדים הגדולים כגופים שנעים להיות מזוהים עמם; היא צמחה מלמטה, ממצוקתם של עובדים שהביטו בתלוש המשכורת שלהם וחשו שהגיעו לקו האדום של חולשה מובנית, מול מעסיקים העושים בהם ככל העולה על רוחם כמעט, מכרסמים עוד ועוד ביציבות התעסוקתית שלהם, ומנצלים את חולשתם ואת כשלי שוק העבודה כדי לקבל מהם מקסימום תמורת מינימום.

לכבד את ערכי העבודה המאורגנת

כך צמחו להן התארגנויות עובדים ספונטניות, כמו חיים המתגלים על המאדים, דווקא במקומות עבודה שהכי מזוהים עם קפיטליזם מודרני וכוחות השוק, דוגמת מערכות עיתונים, חברות סלולר, רשתות המבורגרים.

הבעיה היא שמלבד אינטרס המיקרו של האדם העובד - מבטו על סביבתו הראשונית, על עצמו, חבריו לעבודה ומעגלי ההתייחסות שלו - המצדיק את החייאת העבודה המאורגנת, האדם מסתכל גם על אינטרס המאקרו. שם מספרים לו שהוועדים הגדולים הם פניה האמיתיות של העבודה המאורגנת; שהשביתות בנמל אשדוד, האצבע המאיימת על השלטר בחברת החשמל, והפריון הנמוך במגזר הציבורי הם הרעות החולות של המשק. שלמשק הישראלי אין ברירה, ועליו להקים לא נמל פרטי אחד בנוסף לאלה הקיימים, אלא שניים. טענות שקל היה יותר לעכל, אלמלא מי שמשמיע אותן מחזיק בידו סיגר משובח, שבקצהו מהבהב מסר: אני מספיק מוצלח כדי להסתדר בחיים בלי ועד.

אז מה אנחנו, העובדים החוסמים כביש במחאה על תנאי העבודה המידרדרים, או הנהגים התקועים בפקק שנגרם בגלל ההפגנה, ומפליטים גידוף לעבר נושאי השלטים? בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, נוהל שוק העבודה על בסיס דיאלוג ופשרות בין הממשלה, המעסיקים וההסתדרות. בהמשך, החריף הטון והוביל להחרפת יחסי העבודה ולשביתות פראיות, במקביל לצעדים חד-צדדיים וכרסום בתנאי העבודה.

חזרה לדיאלוג ולפשרות היא צו השעה. על הממשלה והמעסיקים לכבד את ערכי העבודה המאורגנת. על העובדים לכבד את הצורך בהתייעלות, בפתיחת ערוצי סחר.

מונופול הוא רע, ויש לטפל בו, בין אם מתקיים בו ועד דורסני דוגמת חברת החשמל ונמל אשדוד, ובין אם לא. בשחיתות אישית ומוסדית יש לטפל. רק כך יחזור האדם העובד להתגאות בסופו של תהליך, הן בעמדה האישית שהוא נוקט, והן גם בזו הקיבוצית.