קורבן על מזבח הפרינט

זה לא יכול היה להיות אחרת. הכתובת נרשמה על כל קיר בבניין בקרליבך 2 כבר לפני שנים, ובכל פעם היה מי שהתעלם והמשיך כרגיל. זה לא יכול היה להיות אחרת מלבד הכביש החד-סטרי עליו דוהר "מעריב" היום, וזה לא יכול להיגמר באופן שונה מלבד סגירתו של העיתון. גם אם הוא יודפס מחר ויועשר בעשרות מיליוני שקלים, וגם אם ימוזג או יישאר רק המותג, חלול מכל תוכן שהיה בו - "מעריב" זה לא.

הטכנולוגיה שהולכת ומשתנה, כוחות השוק התחרותיים, דפוסי צריכת התקשורת העולמיים ואפילו הסנטימנט הלאומי, כל אלה מנקים מאשמה שורה ארוכה של אנשים שבנסיבות אחרות היו צריכים לתת את הדין על גסיסתו של "מעריב".

ל"מעריב" לא היה לאן ואיך להשתנות, גורלו הוא להיות השה ששוק הפרינט המקומי צריך להעלות כעולה, כמו שקרה באינספור מדינות אחרות בעולם, כתהליך טבעי ומתבקש של תקופות משתנות.

אם בכל זאת יש כאן אשם, הוא בכל אותם אנשים שלא הסכימו להשלים עם הקורבן הזה והתעקשו לשמור אותו חי. בדרך הם שחקו את העובדים, הפשיטו אותם מכל ביטחון תעסוקתי והעבירו אט-אט את העיתון מלב הקונצנזוס הישראלי, על עבר תהום האדישות הציבורית. היום, נדמה, לאף אחד כבר לא אכפת.

שלמה בן-צבי אשם, בדיוק כמו נוחי דנקנר, וזקי רכיב ועופר נמרודי לפניהם. בניגוד למה שכתב עמיתי אמיר טייג ב"דה מרקר", אין בעיניי כל הבדל בין החבורה הזו. כל אחד מהם, בדיוק כמו כל מי שמחזיק גוף תקשורת בישראל, רצה ב"מעריב" לקידום מטרות משלו, שהם אינן להרוויח כסף ממכירת מוצר נייר. כולם, בין אם ברצון טוב ובין אם בפחות, רצו ש"מעריב" יתקיים, ואיש לא ראה בו הרפתקה זמנית.

הבעיה היא שאף אחד מהם - גדול ועוצמתי כקטן - לא השלים עם העובדה שמדובר בהחייאה מלאכותית של עסק ללא הצדקה כלכלית. וכשהם הבינו זאת, הם מכרו הלאה.

בעיוורון הזה אשמים גם העובדים. לדורותיהם וגם אלה היום, המאוגדים ושאינם. עובדי "מעריב" הצטיינו בלצעוק מאוחר מדי. כשלעיתון היה כסף להרעיף עליהם, הם ויתרו בחדווה על ההסכמים הקיבוציים ומסרו את עבודתם לצעירים וזולים מהם. מדי רבעון הם הלכו בדממה הביתה בעשרותיהם, על מנת שבעל הבית ימשיך לקיים את "המותג".

אלה שנשארו, שתקו וקיצצו, נהנים מהצד הטוב שבקליקה. אלה שהלכו, התנדפו ואולי חזרו לסיבוב נוסף כשהתחלף עורך. עבר יותר מדי זמן עד שמישהו הבין שבעל הבית מתעשר, המותג מתקיים - אבל התוכן ויצרניו אינם עוד. "מעריב" נפרד מזיכרונו הארגוני, מאופיו ומנכסי הרוח שלו, ורק הארכיון המפואר שלו נותר עד.

על ארכיון וסנטימנט נוסטלגי לא כדאי להילחם. גם לא על אגו או על החשש להיות "מי שמכבה את האור". בטח שאין צורך להטביע יחד עם הספינה הזו גם את עובדי "מקור ראשון" שנאלצו לקלוט בכלי השיט הרעוע שלהם את צרות "מעריב".

שלמה בן-צבי צריך לזכור, דווקא עכשיו בימי 3 השבועות שלפני החורבן הגדול, שהמכתוב של "מעריב" לא מחייב גם את עובדיו. המחויבות שלו, בראש ובראשונה, צריכה להיות אליהם, לרווחתם ולעתידם. אם יש סיבה אחת לא לנתק את החולה האנוש הזה ממכונות הדפוס - זו רק הם.