החדש של מאיר שלו: "שתיים דובים" - ספר עם כוח מיתי

ספר חדש של מאיר שלו, אולי הסופר הפופולרי ביותר בארץ, הוא תמיד אירוע. לא סתם כל ספריו הופכים מיד לרבי מכר. יש בהם מיזוג מושלם של איכות עם קריאות, של שפה וירטואוזית רבת שכבות, של ציטוטים מהתנ"ך ורומנטיקה של ראשית המדינה ומעל הכול - איזו הבנה עמוקה של הנפש הישראלית, בעיקר כמו שהישראלים היו רוצים לראות את עצמם - מלח הארץ, עם קשר עמוק לטבע ולארץ ישראל של פעם, הלא-מקולקלת כביכול.

גם גיבורי "שתיים דובים" הם לכאורה התגלמות של הרוח הישראלית היפה הזו. כרגיל אצל שלו, הגיבורים חיים במושבה, דור שלישי ורביעי לאצולת ההתיישבות העובדת. שבילי הארץ נהירים להם, הם מזהים כל עורבני בשמיים וכל פרח וקוץ, רוכבים על סוסים ונוהגים בג'יפים מאובקים, משרתים ביחידות מובחרות בצה"ל ושרים שירי ארץ ישראל.

מייסד השושלת, אביו של סבא זאב, נתן לשלושת בניו שמות של חיות טורפות: דב, זאב ואריה. "גמרנו עם כל היענק'ל והשמר'ל והמוט'ל. מעכשיו יהיו פה דובים וזאבים ואריות", הוא אומר. אבל משהו קרה במעבר הזה מיענקל ושמר'ל לדוב ולזאב. הישראלי רצח את היהודי. ולא רק במובן הסימבולי. יש כמה מעשי רצח בספר, והראשון הוא של הישראלי השורשי הקוטל את העולה החדש, הדתי, הרך והעדין. "לא עמד בקשיים", ואפילו "מפונק" אמרו עליו אחרי מותו, שהוצג כהתאבדות. כל המושבה יודעת את האמת, ושותקת. כולם שותפים למעשה. הישראלים היפים האלה הם בעצם רוצחים.

האיש והאישה והנחש

הדובים הטורפים, וחיות רעות אחרות (גם על שתיים), עוברים כחוט השני לאורך העלילה. זה גם פשר שמו של הספר, המתכתב עם מעשה הנביא אלישע התנכ"י שזימן "שתיים דובים" מן היער כדי שיטרפו את הילדים שצחקו עליו "עלה קרח". מעשה אכזרי, לא צודק וחסר פשר. כמו תמיד במוות של ילדים. הרבה ילדים עולים על המזבח בספר, מיצחק אבינו ועד נטע, בנה של המספרת שמת מהכשת נחש. היא מטיחה באלוהים: "חלפו הימים שהסתובבו פה דובים ואריות, אז מה אתה מפעיל עכשיו נגדי את הטריקים הכי ישנים שלך. מה נחש? מה עוד? תזרוק עלי אבנים גדולות מהשמיים?".

עוצמתו של הספר בכוח המיתי שבו, הרוחש מתחת לפני השטח, אפל וקדמוני, קיים ולא קיים, כמו המיתוס על התנין שחי בבריכה שליד המושבה. מפחידים את ילדי המושבה, כאילו בצחוק, שאם לא יתנהגו יפה, התנין יטרוף אותם. "תנין יאור זקן, שנשאר מהימים שבארץ ישראל עוד שרצו תנינים, כפירי אריות ודובים יצאו מיערות". אבל כשטובעת ילדה בבריכה, אורחת מהעיר, אמרו שהתנין הזקן טרף אותה, והיו כאלה שאפילו שמחו: לא צריך לתת לו ילד שלנו, הוא כבר קיבל את שלו".

כמו המינוטאור ששוכן מתחת לכרתים ודורש את צעירי העיר, כך תובע התנין - מפלצת התהום והכאוס שהתגלגלה במקרא לנחש - את לטרת הבשר שלו. מיצחק אבינו ועד נטע, שאותו האל לא הציל. במרכז העלילה, מתחת לרובד הגלוי של הגיבורים החילונים, החזקים והרציונליים, ניצבים חומרי הגלם הבסיסיים של המיתוס: גבר, אישה, נחש. טוב ורע. שכר ועונש. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. קללה עתיקה שהגיבור הביא על עצמו. הרצח הראשון שטימא את האדמה. האדמה עצמה פוערת את פיה פולטת את מה שאינה יכולה לעכל עוד. ומי שרוצה לראות בכך מטאפורה ליהודים שהפכו ישראלים, על אחריותו.

שתיים דובים", מאיר שלו, עם עובד, 369 עמ'