פרשת משפחת מאירוב-בוסקילה בת 14 הנפשות מן היישוב רכסים, שגרה מספר ימים ברחוב, אשר שר השיכון בכבודו ובעצמו אישר לה זכאות לדיור ציבורי, בהיפוך מוחלט להחלטת הדרג המקצועי שבדק את המקרה - ובכן, פרשה זו היא מיקרוקוסמוס מדויק ומקומם לכל נגעי החברה שלנו.
עובדה זו חמורה דייה בכל השנה, אך קריטית במיוחד לפיצוח מעמיק על רקע הניסיון לעורר מחדש את המחאה החברתית בכיכרות, במוצ"ש הקרובה.
אודה שאינני מכירה את המשפחה וצר לי שעלי להשתמש בפרטיה, אך עלילותיהם דווחו בפרוטרוט בתקשורת, מרצונה של המשפחה ובהשתתפותה, מה שמקנה לי את זכות השימוש במידע זה.
מדובר באם לתשעה (!) ילדים, שנשאה לבחיר לבה, אב לארבעה, עימם "נותק הקשר" (לא מוסבר, אך מעורר תהיות). בצעד הורי אחראי - ובעליל גם טיפוסי להיסטוריה ההורית שלהם - השניים הולידו אך לפני כשלושה חודשים תינוקת משותפת, במזל טוב. ילדים זה שמחה.
שניהם לא עובדים. היא אומרת כי "אף אחד לא רוצה להעסיק אמא לעשרה ילדים" מה שכמובן עשוי להיות נכון, אך מעולם לא שימש אותה במסגרת שיקול הדעת, אם כלל היה כזה, בהולדת אותם עשרה ילדים ממש. איך חשבה לפרנסם? הוא, לטענתו, סובל "מבעיות רפואיות שמגבילות אותי בעיקר בגב [וכן] איבדתי את אבא שלי ושקעתי בעצב עמוק".
עם עניין עשרת הילדים אינני יכולה או רוצה "להתחרות". אבל, כמי שגם לוקה בבעיות גב, איבדה את אביה ושורה בעצב עמוק בשל כך, אציין שאין במי מן המצבים הללו כדי להצדיק אי-עבודה. שאלמלא כן, מעטים האנשים שהיו יכולים לעבוד.
אז כן, אני מאשימה! הנה, לפי הסדר:
1. התקשורת - עושה מסחרה מכל מה שנראה "חברתי", גם כשהעובדות מעלות שהוא אינו כזה. אינה מבחינה בין טפילים לבין נזקקים - העיקר שתהיה כותרת קורעת לב, המייצרת טראפיק ו"שיחה ציבורית" לאתר.
2. הציבור - שתמיד נופל בפח נלוז זה ומגיע לכדי צביעות זועקת, במסגרתה הוא גם נהנה לחסות תחת איצטלת ה"רחמנים בני רחמנים" ולדרוש מהמדינה פתרון חריג על חשבון המיסים שלו; וגם מתלונן אח"כ כשמעלים לו את אותם מיסים לכיסוי הגירעון העצום בתקציב, שלפחות בחלקו קשור להתנהלות אישית חסרת אחריות של משפחות נוספות כמו זו הנדונה כאן.
3. מעל הכל, שר השיכון והבינוי, אורי אריאל - הוא כשל חמורות בהחלטתו להעניק זכאות לדיור ציבורי למשפחה, והפך בכך החלטה מקצועית מנומקת של ועדת האכלוס העליונה שקבעה מפורשות שאין להם זכאות כזו.
כולכם לבטח מרגישים מאד טוב עם עצמכם: הו, איזו עיתונאות שטח מדהימה (התקשורת), איזה ניצחון סוחף למחאה החברתית (הציבור), והכי טוב - איזו היענות מרגשת לרחשי הציבור של שר רגיש ועתיר חמלה. כן, לא סתם יש לו כיפה. ככה זה בבית היהודי - כולנו אחים. ואם גם ל"נזקקים" יש כיפה (ואכן יש, הגם שממגזר אחר) אז קל וחומר. אכן, משפחה שכזאת.
אדוני שר השיכון והבינוי אריאל, אתה אשם בביזוי תפקידך המוסרי, המינהלי והמנהיגותי, כשר בישראל! נראה שחשבת רק על פופולאריות רגעית מזוייפת במקום לחשוב על הציבור העמל, שגם לו קשה לשלם שכר דירה, ושגם אותו עלולים לפנות ממנה. האם תתערב גם למענו בהינתן שהוא היה אחראי יותר, והוליד "רק" שלושה ילדים?
מהו המסר הערכי והתרבותי שאתה מעביר בהחלטתך זו? הבה אומר לך בדיוק מהו: הולידו ילדים ללא חשבון, אל תקחו אחריות על דבר, תוך האשמת המדינה על כל התוצרים של חוסר אחריות זה, אל תעבדו, הפעילו מניפולציות זולות על הסביבה - וקבלו דירה על חשבון הברון. וואלה, יופי.
ומהו המסר הניהולי שלך לצוות המקצועי במשרדך, שעשית ממנו חוכא ואיטלולא? אין דבר בזוי יותר ניהולית, ממנהל המלמד את עובדיו שצדיק ארגוני ורע לו; שפעולה שקולה, לאחר דיון ובדיקה מעמיקה, על-פי הנהלים האמורים לשמור על כספי הציבור - תבוטל במחי כותרת בעיתון; ממנהל, המשחק את תפקיד השוטר הטוב בפני הלקוחות (הציבור) - ומותיר לעובדיו את תפקיד השוטר הרע. איך הם יוכלו להיות ברי סמכא בדיון הוועדה הבא? במו ידיך הרסת תהליכי עבודה סדורים ומינהל תקין!
זה היה יכול להיות נפלא, אם פקידיך היו פוגעים במי שדווקא היו אמורים לעזור לו. אם כך היה, הייתה הצדקה לחריגה משורת הדין. אבל, במקרה לפנינו, המערכת דווקא פעלה נכון: נמצא כי "אין מיצוי כושר השתכרות למבחן הכנסות ולמרות הנסיבות לא מצאה הוועדה מקום לחריגה מהכללים". האם לא היה זה המוטו המשותף לראש מפלגתך ולשר האוצר: מיצוי כושר השתכרות לכ-ו-ל-ם?
אין די מילים לבקר את ההורים האלה ושכמותם. רבים הם, רבים מידי במקומותינו. "כעת אני מוכן לצאת לעבוד ולקחת אחריות. אם משרד השיכון יבוא לקראתנו, נוכל לנהל חיי שגרה רגילים", צוטט האב.
באמת תודה רבה ש"כעת אתה מוכן". היית אמור להיות מוכן לממן מהילד הראשון, מאשתך הראשונה. והרי תורתכם גורסת שכל ילד מביא עמו את פרנסתו. אז מה השתבש? למה אתם דורשים פתאום את הכסף שלי?
ואתה עוד מעז להתנות את לקיחת האחריות שלך על משפחתך, בפעולתו של משרד השיכון?! הפוך גוטה, הפוך! אתה אחראי ראשון ואחרון על משפחתך. איש אינו אחראי לה, פרט לך! היה וקרתה טרגדיה שאינה מאפשרת פרנסה - זו סוגיית רווחתית שעל המדינה לטפל בה. לא שניה אחת קודם.
איך אתם לא מתביישים, משפחת מאירוב-בוסקילה, לטעון לזכאותכם לסיוע ציבורי מתוקף "טובת הילד"? למה שמשלם המיסים האחראי ידאג לטובת הילדים שלכם, כשבעליל אתם עצמכם אינכם דואגים לה ואף פועלים אקטיבית נגדה? מי מוליד כזה מספר של ילדים, שאין ביכולתו לפרנסם? הרי אין שום מדינה בעולם כולו, בה יכול אדם מן הישוב לפרנס 14 (!) ילדים בכלל, ובפרט שאינו עובד. אופסי. יש, כך מתברר שוב ושוב: ישראל.
המזעזע מהכל, באמת שאין מילים: איך אתם מעזים להביא תינוקת נוספת לעולם בנסיבות אלה? עובדה זו כשלעצמה די בה כדי להבהיר באיזה הורים מדובר. הרי הדבר שקול להתעללות נפשית ופיזית כאחד, על כל ההשלכות הנובעות מכך, כולל הוצאת הילדים מחזקתכם! מה שמחזיר אותנו לכבוד השר: האם נשקלה אפשרות זו? ואם לא, מדוע?
פנייה אחרונה לציבור השפוי. מתי תבינו חברים, שצדק חברתי ושינוי חברתי וכל מה ש"חברתי" אינו נתון רק להחלטת הריבון? אדרבא, צאו לכיכרות אם תרצו, אבל הפנימו: אם לא תשלימו את הדרישה מ"למעלה" בפעולה "למטה" - כלום לא ישתנה. ל-ע-ו-ל-ם!
גם הממשלה האחראית ביותר, הכנסת המופלאה ביותר, הרגולטורים האפקטיביים ביותר שיקומו לנו בימי אוטופיה העתידיים במהרה בימינו (כן, בטח) - גם הם לא יוכלו לשנות את המציאות החברתית-כלכלית שלנו, אם אנחנו לא נבצע את החלק שלנו בשינוי הנדרש: לקיחת אחריות אישית, ברמת הפרט, בד' אמות, יום יום, שעה שעה, תוך גינוי והוקעה של כל מי שאינם עושים זאת.
בינתיים, בהסתמך על ההיסטוריה של משפחת מאירוב-בוסקילה ודומותיה, נראה שניתן לברך כבר כעת על הצפוי כתשעה חודשים למן היום בו ייכנסו לדיור הציבורי. להתראות בברית!
■הכותבת היא מנכ"ל BossProblem, הפורטל להצלחה בעבודה, יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
