מומחה: למה אובמה התעלם מהתנהגות ארדואן במחאה?

מדוע התעלם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, מההתפרצויות המוזרות של ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, בעקבות ההפגנות הגדולות בכיכר טקסים באיסטנבול ובמקומות אחרים במדינה? לפי ידיעות רבות, ארדואן נמנה עם המנהיגים הזרים שאובמה מרבה לשוחח עימם. האם הבית הלבן אינו מודע לנטיות הטוטליטריות של המנהיג הטורקי, או שלאובמה פשוט לא אכפת? אלה כמה מהשאלות שמעלה אנליסט שוודי ומומחה לענייני טורקיה, סוונטי קורנל, במאמר במגזין ובאתר של JINSA, המכון היהודי לענייני ביטחון לאומי בוושינגטון.

קורנל הוא אחד מהמייסדים והמנהל של המכון למדיניות ביטחון ופיתוח (ISDP) בסטוקהולם, ומנהל המחקר של CACY, מכון הגות אמריקני לנושאי אסיה התיכונה בחסות ISDP ואוניברסיטת ג'ונס הופקינס בארה"ב. מכון JINSA הוא ארגון של קציני צבא יהודיים בדימוס שקורא לשמור על עצמתו של הצבא האמריקני, לקיים מדיניות תקיפה בנושאי ביטחון לאומי ולטפח יחסים ביטחוניים חזקים בין ארה"ב לישראל. הוא יוזם מדי שנה ביקורים בישראל של קצינים בכירים לשעבר בצבא ארה"ב, "אדמירלים וגנרלים", כהגדרת המכון.

במהלך ביטויי המחאה הגדולים בטורקיה, היו לארדואן הזדמנויות רבות למנוע את הסלמת ההפגנות, אך הוא מעולם לא החמיץ שום הזדמנות להחמיץ את ההזדמנויות האלה, כותב קורנל. ארדואן הצליף בשבט לשונו ב"אויבי" טורקיה מבית ומחוץ, מ"הגולה היהודית" ו"הלובי של שערי הריבית" ועד חברות תעופה זרות, והאשים אותם בייזום ההפגנות, אע"פ שהיה ברור לכל שמדובר בהפגנות ספונטניות. ארדואן נהפך במהירות נטל על ידידיו הזרים, חוץ מאשר על ברק אובמה.

משברים הם מבחן מצוין לאופי האנושי ותגובת ארדואן להפגנות בארצו חשפה כמה היבטים מעניינים באישיותו, מציין האנליסט. ראשית, הבוז שהוא רוחש לאלה שחולקים על דעתו ועל ממשלתו. הוא הדהים רבים כאשר כינה את המפגינים חוליגנים וכאשר איים על אנשי עסקים ודמויות ציבוריות אחרות שהביעו תמיכה במפגינים. שנית, נטייתו להישען דיכוי מתנגדים: השימוש המפורז בהפעלת כוח משטרתי, רימוני גז מדמיע וכדורי גומי נגד מפגינים לא היה מקרי. מדובר בהחלטה מכוונת ואין שום ספק שארדואן סמך ידו עליה.

שלישית, האופן המוזר שבו הוא תופס את הדמוקרטיה כשלטון מוחלט של הרוב תוך התעלמות מזכויות המיעוטים. במהלך ההפגנות חזר ארדואן והדגיש את האופי ה"בלתי לגיטימי", לדעתו, של ההפגנות, מפני שהוא, ארדואן, קיבל 50% מהקולות בבחירות. בצעד שחושף את דרך החשיבה שלו, כינס ארדואן עצרות נגד המפגינים וכינה אותן "עצרות לכיבוד הרצון הלאומי". המשמעות היא, שלמי שנמנים עם 50% האחרים אין זכות להשמיע קול.

רביעית - וזה אולי הפן החשוב ביותר: ארדואן הראה עד כמה הנטיה הקיצונית לתיאוריות של קונספירציות חילחלה לממשלתו. כבר בתחילת ההפגנות טען ארדואן, שהן אינן ספונטניות אלא תוכננו זה מכבר במאמץ לבלום את הצלחותיה הכבירות של טורקיה. בימים ובשבועות שלאחר מכן גוללו ארדואן ומקורביו רשימה ארוכה של חורשי מזימות נגד המדינה. כך, למשל, אמר סגן שר בממשלת ארדואן בשיחה לאנליסט, בפנים רציניות לגמרי, שההרחבה המתוכננת של נמל התעופה באיסטנבול תהפוך אותו למגה-נמל, שיגמד את נמל-התעופה של פרנקפורט, נמל התעופה המרכזי באירופה. לכן, "לופטהנזה" השתתפה בייזום ההפגנות בטורקיה במטרה לחולל בה כאוס.

מטרות אחרות של ארדואן היו פחות מפתיעות, מציין קורנל. כאשר ארדואן הזכיר בהתחלה את "לובי שערי הריבית" ואת "התקשורת הזרה" כמחוללי ההפגנות, לא כל אחד הבין למה הוא התכוון. אך באמצע החודש שעבר הסיר העיתון "יוני צ'אפק", בטאון מפלגת השלטון AKP, את מעטה התקינות הפוליטית מעל הצהרות ארדואן. בעמוד השער שלו הוא האשים קנוניה יהודית בתכנון ההפגנות. העיתון טען, שקבוצת ניאו-קונסרבטיבים בארה"ב - רובם יהודים - השתפו בסמינר של מכון אנטרפרייז בוושינגטון שנועד להפוך את כיכר טקסים לכיכר תחריר. ועוד: לדברי העיתון, כל התרגיל נהגה בשדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון, אייפ"ק, ואנשי עסקים יהודיים פרסמו מודעות תמיכה במורדים ב"ניו יורק טיימס". ב-2 ביולי אמר סגן ראש ממשלת טורקיה, בסיר אטאליי, ש"הגולה היהודית" נמצאת מאחורי ההפגנות.

וכך, בעוד שדעת הממסד בוושינגטון קידמה את ארדואן כדמוקרט ושיבחה את "האיסלאם המתון" שלו כמודל לאביב הערבי, הוא עצמו ומקורביו הפגינו בגלוי השקפת עולם שהזכירה במידה הולכת וגוברת את זו של האיסלמיסטים הרדיקליים בקרב האחים המוסלמים, שלפיה היהודים הם תמיד מקור הבעיות. ולא זו אף זו: נטיית ארדואן לדכא מתנגדים באה לידי ביטי זמן רב לפני ההפגנות בכיכר טקסים. בחמש השנים שחלפו עצרה ממשלתו מאות מתנגדים פוליטיים על סמך האשמות מפוברקות. ובעוד שממשלת ארדואן מנסה עתה לנהל מו"מ פוליטי כדי לשים קץ לסכסוך עם הכורדים, אותה ממשלה השליכה לכלא אלפי פעילים כורדים בשלוש השנים שחלפו. למעשה, טורקיה ידועה כמדינה שבה כלואים יותר עיתונאים מאשר בכל מדינה אחרת, עוהדה שמבליטה את שחיקת חירות הביטוי במדינה.

כל אלה מעלים את השאלה: האם הבית הלבן בכלל התעניין במה שמתרחש בטורקיה, ואם כן, מדוע הנשיא אובמה לא ניצל את קשריו האישיים הטובים עם ארדואן כדי להביע בפניו את דאגות ארה"ב מהמתרחש בארצו? למעשה, לאחר פיגועי הטרור במגדלים התאומים בניו-יורק ובפנטגון, ב-2001, הסתמנה בממשלי בוש הבן ואובמה מגמה לחפש בפנס "מוסלמים מתונים". כל כוח איסלמיסטי פוליטי, שהתנער מאלימות והביע נאמנות למערכת דמוקרטית, זכה בקבלת פנים חיובית אצל שני הנשיאים, שהעדיפו להתעלם מתופעות מסוכנות בקרב גופים אלה ונתנו להם ליהנות מהספק.

האנליסט קורא לממשל אובמה לנתק את מדיניותה של ארה"ב כלפי טורקיה מאישיותו של ראש ממשלתה. במילים אחרות: ארה"ב שוב אינה צריכה למקד תשומת לב בארדואן. הוא אמנם ראש ממשלתה של טורקיה ויהיה זה מגוחך לעקוף אותו, אך יחסי ארה"ב עם טורקיה צריכים להתמקד במוסדות ובערכים, ולא באישיות זו או אחרת.