לקוחות בטר פלייס הצילו אותה - ואין מחמאה גדולה מזו

אמצעי התקשורת תמיד מציגים את נפגעי פשיטות-הרגל באותו אופן, כחסרי ישע המתמודדים מול כוחות הגדולים מהם. לא לקוחות בטר פלייס. הם סירבו למלא את התפקיד הזה. הם בחרו לא להתלונן מול מיקרופונים, אלא הקימו עמותה ויצאו לחפש יזמים שיהיו שותפים למורשת הירוקה והציונית של החברה.

מורשת ירוקה וציונית - מילים כבדות, אבל כל מי שקשור למיזם הזה, מהלקוחות דרך העובדים ועכשיו גם היזמים החדשים, מבטא את המילים האלה בלי ציניות ועם הרבה אמונה.

העמותה לקידום תחבורה חשמלית בישראל הצליחה לבסוף למצוא יזמים שמאמינים בחזון השאפתני של בטר פלייס. החברה, שהגיעה ברעש גדול לסוף דרכה רק לפני כחודש, נרכשה בשבוע שעבר ב-43 מיליון שקל על-ידי קבוצת יזמים יהודים אמריקאים.

הסכום הנמוך ששולם עבור החברה, שכבר הושקעו בה לא פחות מ-3 מיליארד שקל, משקף את הסיכון הגדול שלקחו על עצמם היזמים, שהבטיחו להמשיך ולהעניק שירות ללקוחות הקיימים ולנסות להצליח במיזם, שנושא עליו תווית ענקית של כישלון.

בטר פלייס הוקמה כדי לקדם את רעיון הרכב החשמלי. הרעיון הייחודי של החברה היה הטכנולוגיה להחלפת סוללות ברכב, טכנולוגיה שבאה כדי לתת פתרון לאילוץ של טווח הסוללות, שעדיין לא נותנות פתרון מלא לאנשים המעוניינים לנסוע ברכבם החשמלי למרחקים גדולים.

אם עד לפני שבוע היה נדמה כי הטכנולוגיה הזו תישכח ותיעלם, פתאום היא זכתה לקאמבק מפתיע, גם בישראל וגם בארה"ב, לאחר שטסלה, יצרנית הרכב החשמלית הגדולה בעולם, הודיעה כי תאפשר החלפת סוללות בדגמים הבאים של מכוניותיה.

אבל הסיפור של בטר פלייס השבוע אינו סיפור של טכנולוגיה, כי אם, כאמור, סיפור של לקוחות שלא נתנו לחברה ולרעיון שמאחוריה לגווע. זה המקום לציין שגם אני נוהג ברכב של בטר פלייס ורוצה להודות לכל מי שעבד קשה להשאיר את המיזם המרשים הזה בחיים.

הסיפור שלי פשוט. קניתי רכב של החברה (בליסינג), לאחר שחיפשתי רכב לא מעט זמן. שי אגסי, היזם שמאחורי החברה, בדיוק פוטר אז, ותשומת-הלב של התקשורת הוסט אל עבר החברה, ואיתה גם תשומת-הלב שלי. הלכתי לבחון את הרכב ולשמוע עליו כשאני מלא ספקות, ספקות שמעולם לא עזבו אותי - אבל אלה נכבשו על-ידי ההתלהבות מהרעיון ומהמוצר, וכן, גם מהמחיר.

בסוף הפגישה, בדרכי למגרש החניה, תפש אותי אחד הבכירים בחברה (היו המון כאלה אז) ואמר לי שקניית רכב של בטר פלייס היא לא רק צעד למען איכות הסביבה, אלא גם צעד ציוני שבא לתמוך בחברה כחול-לבן שרוצה לכבוש את העולם. זה היה הרגע שהחלטתי ללכת על זה, ותוך חודש זכיתי להיות בן 500 הנהגים הראשונים שנהגו בישראל על רכב חשמלי.

כאמור, הספקות לגבי הרכב והחברה מעולם לא נעלמו באמת, אבל הכיף שבנהיגה ברכב חשמלי, ההרגשה שזה מועיל לאיכות הסביבה והנוחות והחיסכון הכספי בהחלט פיצו על הקשיים והפשרות. והיו פשרות.

ראשית, רנו פלואנס זה לא בדיוק הרכב הסקסי שאתה מדמיין לעצמך כשאתה חושב על רכב חשמלי. ממש לא. זה ה"סתם אוטו" האולטימטיבי. שנית, היתה הרגשת תסכול עקב הבורות בציבור והיחס המזלזל מהסביבה והתקשורת, שלא הבינו עד כמה הרכב מהנה לנהיגה, חסכוני ונוח לתפעול.

היה מתסכל להתמודד עם אלה שלא הכירו את המיזם, שלא ידעו למשל שאפשר לטעון את הרכב בבית. זה היה מתסכל להסביר על השירות המדהים של החברה, רק כדי לשמוע בדיחה לא מצחיקה על שירות טעינה בגנרטור. היה מתסכל לראות שרוב האנשים לא מודעים לתאוצה המרשימה שיש לרכב חשמלי, ושהם לא מבינים עד כמה הוא כייפי לנהיגה. אנשים פשוט לא הבינו.

כל מי שהפך לנהג של הרכב הזה דווקא הבין זאת היטב. שביעות-הרצון של לקוחות החברה היתה גבוהה מאוד, ואפילו עובדי בטר פלייס, שקיבלו רכב מחברה ופוטרו, ביקשו למצוא דרך לרכוש את הרכב כדי להמשיך ולהשתמש בו הלאה.

על כן אין זה מפתיע שדווקא הנהגים, לקוחות החברה, עשו כל מאמץ כדי להמשיך את המיזם, גם כשהיה ברור שהמשך הפעלת המערכת של בטר פלייס תעלה יותר, בייחוד ללקוחות.

בעמותה שהוקמה כדי לבדוק את האפשרות להחזיר את הרעיון לחיים, הבינו עד כמה יהיה קשה למצוא מודל עסקי הגיוני להמשך הפעילות של החברה, אבל הם לא ויתרו ויצאו למאבק מכובד על עתיד הרכב החשמלי בישראל.

הם לא בחרו בדרך הקלה, לא האשימו את היזמים והמנהלים, לא באו בטענות לטייקונים ולא לממשלה. הם גם לא דרשו הצלה ותקציבים מהמדינה, ולא הצביעו על אחרים כאחראים למצבם הקשה.

הם התנהגו בדיוק ההיפך מאלה שהנהיגו את המחאה החברתית לפני שנתיים, כלומר: השקיעו זמן ומאמץ רב כדי לנסות ולפתור את הבעיות שעמדו לפניהם - ולא העבירו לאחרים את האחריות ואת הדאגה לשינוי.

התקשורת אוהבת ומעודדת אנשים לבוא בטענות לכל העולם, במיוחד לממשלה ולטייקונים. זו הפכה להיות דרך הפעולה המועדפת על מנהיגי המחאה ההיא, לפני שנתיים. הדרך הזו אכן הבטיחה למוחים את אהדת התקשורת, אך הביאה להישגים דלים.

את המהלך למען חזון הרכב החשמלי בישראל הובילו אנשים אחרים לגמרי, אנשים שבחרו בדרך המכובדת והתרחקו מהדרך הרדודה, אנשים שהבינו שעבודה קשה ביחד עם חזון וציונות עדיין יכולים להזיז פה דברים.

צריך להודות להם, לאפי שחק, יו"ר העמותה, ולכל אלה שעזרו לו בהנהלת העמותה ובמיוחד ליערה די סגני, מזכירת העמותה, ותומר שגיא, גזבר העמותה. וכמובן צריך גם להודות לעובדי בטר פלייס, שנשארו מסורים לרעיון ולדרך.

עוד כמה שנים יחליפו הרכבים החשמליים הנקיים את רכבי הבנזין המזהמים. זה העתיד, זה בטוח. יכול להיות שבטר פלייס, במתכונתה החדשה, תהיה שם כדי להוביל את הדרך, ויכול להיות שגישת הסוללות המתחלפות של החברה לא תוכיח את עצמה גם בניסיון השני.

אבל אנחנו, אלה שנהגנו על המכוניות החשמליות הראשונות בישראל, נהיה תמיד אסירי-תודה לחברה שאיפשרה לנו להנות מנהיגה ברכב חשמלי במחיר שווה לכל נפש.

למרות הביקורת ועל אף הציניות וחוסר הפרגון, בטר פלייס הצליחה באמת לתת תקווה לרבים ולהפוך את המקום הזה למקום טוב יותר.

הסתייגות: אין לראות בדף זה ייעוץ לרכישה או מכירת נכסים פיננסיים. המלצה זו אינה מתחשבת בצרכיו ובנתוניו הפיננסיים של כל אדם. העושה שימוש כל שהוא בהמלצה זו, עושה זאת על אחריותו בלבד.

■ הכותב הוא מנכ"ל פרוקסימה בית השקעות.