ארדניזם ללא פופוליזם

מה יהיה בסוף? נניח שיוקמו שני ערוצי חדשות ישראליים, בכבלים ובלוויין. ונניח שתוצע החבילה הצרה, ויורחב מערך העידן+. ובעוד שנתיים יתרבו ערוצי הטלוויזיה, וכל זכיינית תחזיק ערוץ. ואולי גם רשות השידור תשתקם או תיסגר, או תיסגר ואז תשתקם.

אבל מה יהיה בסוף? נדמה כי תחת ניצוחו של שר התקשור גלעד ארדן, מהדס השוק צעד אחר צעד קדימה - אך ללא בהירות אמיתית לאן.

בין הטלטלה הראשונה בשוק המדיה הישראלי - הקמת הערוץ הממלכתי, ובין השנייה - הקמת הכבלים, עברו יותר מ-20 שנה. מאז הקצב הלך והואץ, ערוץ 2, וערוץ 10, הרדיו האזורי, הלוויין, הערוצים הייעודיים ובדרך עוד כמה מיזוגים קטנים, חקיקות ובלוני חמצן לשוק הנאבק.

כך, מונחים להם בזה אחר זה פלסטרים, שמכסים תחבושות, שמגבים טבליות אקמול, ואף פעם, בשום דרך, לא נעשתה מהפכה. לא התבצע מהלך אמיתי מקיף שיכלול כל שיטת שידור קיימת - אינטרנט, רדיו, עיתונות, טלוויזיה פרטית וציבורית - ויארגן אותה על-פי תפיסת עולם מוצקה שלא תאפשר לגופי השידור הישראליים הווה נסבל, אלא גם עתיד ריאלי.

לשר גלעד ארדן, כך הוא מעיד על עצמו, יש תפיסת עולם תחרותית קפיטליסטית. זו בהחלט יכולה להיות נקודת מוצא לאמות-מידה של רפורמה מקיפה ועמוקה. בחברה כמו שלנו, נכון לתת לכוחות השוק לנהל את קורות גופי התוכן. להשמיע קולות ללא מורא ולהתחרות על סדר היום, ללא תמיכה או נדבנות.

אך על מנת לקיים תחרות חופשית, מכניסה ומשגשגת, תהליך השיקום חייב להתחיל במקום בו החופש האמיתי נגמר. את הנקודה הזו אפשר למצוא בשני מקומות ברורים - בתלות בפוליטיקאים ושלוחיהם ובמגבלות על הבעלויות.

משפיעים אך לא משפיטים

רשות השידור יכולה לרזות ולהתייעל עד כדי כך שיישאר בה אדם אחד שיעבוד בהתנדבות - ועדיין היא לא תבריא אם בקצה הפירמידה שלה יעמוד ראש הממשלה. ניתוק מחבל הטבור הפוליטי ומהמחויבות הבלתי נגמרת לראיס, רק הוא לבדו יאפשר את חיי השידור הציבורי.

גם היעילות שבמיזוג הרשויות הרגולטוריות מוטלת בספק. בראש השידוך הזה בין מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה, יעמוד עובד ממשלתי שיענה לשר התקשורת. אם רוצים לעשות זאת כך, אזי יש צורך מהותי להקלה על הרגולציה וקביעה מחודשת של במה אסור ובמה מותר לרגולטור להתערב, עכשיו כשהרגולטור הוא פקיד ממשלה.

ומה באשר למימון גלי צה"ל מתקציב הביטחון? ומימון הטלוויזיה החינוכית על-ידי משרד החינוך? מתי זה ייגמר?

גם המגבלות על הבעלויות פוגעות בעיקרון השוויוניות בשוק, כפי שהשר ארדן מאמין בו. הזמנים משתנים דרמטית, הכוחות החזקים בעולם העיתונות התחלפו, השיח הציבורי שוקק ופורח ומאוים בעיקר על-ידי הרשויות ולא על-ידי התחרות.

כלי תקשורת משפיעים על סדר היום, אך הם אינם משפיטים אותו כבעבר. כל כתבה ותחקיר, כל ידיעה וסקופ, ממוללים עד דק תוך שניות באין-ספור כלי תקשורת ומשתמשים ייחודיים.

תם העידן בו עיתון אחד - נפוץ ככל האפשר - מצהיר כי האחר הוא "אימפריית רשע", והארץ כולה עומדת דום ומאמינה. למגבלה על יכולתו של בעל מניות בתחום התקשורת להתפתח לאפיקי תקשורת אחרים, אין היום כל תועלת, והיא לא משרתת איש, פרט למי שעשוי להיות מסוקר.

שר התקשורת הנוכחי כבר פיתח לו שיטה ידועה משלו, "ארדניזם". מעין חריצות ונחישות מדויקת ומוכוונת מטרה. לפעמים היא מבקשת לתקן מקומות שכלל לא ידענו שהם מקולקלים.

קל מאוד, במיוחד בעידן הפייסבוק, לבלבל את הארדניזם עם פופוליזם. רק נשימה עמוקה ואחריה תוכנית-אב גדולה ומדוקדקת - שארדן ינסח - יכולה להבריא את התקשורת הישראלית.