בלתי נתפס

ילדים אינם רכוש. ילדים אינם חפצים. ילדים אינם עציצים או מפתחות או קופסת סיגריות או סמארטפון מנדנד. הילדים שלנו, חשוב לזכור, אינם שלנו. הילדים שלנו אינם שייכים לנו. אנחנו, ההורים, רק האפוטרופוסים שעל-פי חוק אמורים לדאוג לשלומם, לשמור על גופם, להעניק להם בטחון, לספק להם מזון וקורת-גג, ואם המדינה מחליטה שאיננו כשירים לכך - הם יילקחו מאיתנו.

היום הופקרה עוד פעוטה. אתמול נכווה למוות עוד ילד קטן. אז מיהו אותו הורה שעולל זאת לילדו? מה יש בו? ומה אין בו? ומי נתן לו את הזכות לענות את ילדו? ומי סיפק לו את הרשות לוותר עליו, לזנוח אותו, להפקיר ולהמית?

ורק אל תגידו לי שהוא נענש מספיק. רק אל תגידו לי את המשפט הנבוב הזה, שמסתיר בחובו חמלה להורים החיים, אך אין בו קמצוץ של רחמים על הילדים המתים.

כשילדיי היו תינוקות, או פעוטות, הם תמיד היו איתנו, לצדנו, על הידיים, או בתוך הסל-קל. לא השארנו אותם באוטו לרגע וביקשנו מהשומר בגן שישים לב. ולא רצנו לכספומט בלעדיהם כי זה מכביד.

לא עשינו ילדים כדי לנטוש אותם. לזלזל בהם. לאבד. ולהרוג. עשינו אותם כדי לתת להם חיים. לא כדי להפגיש אותם עם המוות.

הורים שהפקירו את ילדיהם למוות צריכים להיענש על כך. וגם הורים שילדיהם ניצלו בנס. זה לא לשם הרתעה אלא כדי לחנך. לא ייתכן שבני אדם שגרמו למוות לא ישלמו על כך מחיר.

ההנחה שמותם של ילדיהם הוא עונש חמור דיו להוריהם היא רק הנחה. כי אם כל-כך אכפת להם מילדיהם, למה הם שוכחים אותם? ואם ילדיהם הם בבת-עינם, איך הם נמחקים לשעות ארוכות מהתודעה שלהם? איך יכול להיות ששיחת טלפון, או עבודה, או פגישה, חשובות יותר מילד בן 5 או תינוקת בת שנה וחצי? זה בלתי נתפס.

אבל האסונות הללו אינם שייכים רק למי שחולל אותם אלא לחברה הישראלית כולה, שמכילה, שמבינה, שמרחמת, שסולחת. הם ההשתקפות שלנו. אנחנו שהתרחקנו מילדינו. אנחנו שהכסף חשוב לנו יותר מאושרם. אנחנו שלא מתעניינים בהם אלא רק בציונים שהם מביאים.

מה הפלא שאנחנו חושבים שזה יכול לקרות לכל אחד. כי זה קורה לכל אחד, רק בדרכים אחרות. העונש שלנו הוא שילדינו יתרחקו מאיתנו, יסתגרו בפנינו, ייעלמו להם במזרח, בצבא, עם בת או בן הזוג, ויותירו אותנו עם חור ענק בלב וגעגועים אין קץ.

העונש שהולם מפקירי ילדיהם למוות בצלייה הוא טיפול בילדים של אחרים, נכים, מוגבלים, פגועי ראש, חסרי אונים, אבודים לגורלם. אולי כך הם ילמדו מה הם הפסידו. אולי אז יקחו אחריות על חייהם ועל חיי ילדיהם. אולי, סוף-סוף, יהפכו להיות הורים.