המוסדיים בפרשת דני נוה: ממשל תאגידי קלוקל, אובדן הבושה, ניתוק מהמציאות

אח אח אח, גאווה ישראלית: פרשת מינויו של דני נוה לכהונת יו"ר כלל ביטוח, כמו מהלכים הזויים רבים בשוק ההון המופלא שלנו, יכולה היתה להיכנס לסדרה הבריטית המיתולוגית "יס מיניסטר". בקלות. התסריט יכול היה לכלול מיני טובין כמו מימשל תאגידי קלוקל, חוסר כבוד לציבור, העדר מינימום של אתיקה עסקית ואישית, אובדן סופי של הבושה, ניתוק מן המציאות, שמור לי ואשמור לך - רק תבחרו. יש מהכל.

בחסות חלק מהמשקיעים המוסדיים, ולאחר פאלברות של עאלק-התנגדות ממוסדיים אחרים (עוד נחזור אליהם בהמשך), אושרה גם העלות הסימלית של שכרו: עד 4.3 מיליון שקל לשנה. בקטנה.

אז הוא לא מבין בביטוח, אז מה?

אז הוא מקורבו של נוחי דנקנר שאוטוטו בכלל אמור למכור מחצית מ"כלל", וגם שאר פירמידתו קורסת, אז מה?

אז הכסף ישולם מהקופה הציבורית של החברה, על חשבון דיווידנדים לבעלי המניות (הציבור), אם היו אמורים להיות, אז מה?

אז רק לפני חודשים ספורים פוטרו כ-200 עובדים לצורך התייעלות וזה לא נראה טוב, אז מה?

אז כלל ביטוח מצויה בירידה בהיקף הפרמיות, הרווחיות ושווי השוק שלה, וההיגיון הפשוט מציע שאולי כדאי היה להמשיך במוטיב הפיטורין ולחסוך עוד בהוצאות, אז מה?

ממתי עושים עסקים גדולים עם "היגיון פשוט"? לא חברים, היגיון פשוט הוא לפשוטי העם. כנראה משום כך אני לא מבינה גם את העובדה הבאה: דווח שתנאי העסקתו של נוה זכו לתמיכתן של חברות הביטוח המחזיקות במניית כלל ביטוח: מגדל, הראל, מנורה מבטחים, הפניקס ואיילון.

אנא קראו שוב: "חברות הביטוח המחזיקות במניית כלל ביטוח: מגדל, הראל, מנורה מבטחים, הפניקס ואיילון". הממ... האין אלה המתחרות הגדולות ביותר של כלל ביטוח? כלומר, האם עליי להבין, כאדם פשוט עם היגיון פשוט שבעליל לא רלוונטי לשוק ההון, שמי שאמורות להתחרות זו בזו בעצם מושקעות זו בזו?

אז אנא הסבירו לי, אנשים טובים, האין זה, אפעס, מצב אנטי-תחרותי? הכל חוקי וכשר למהדרין כמובן, אלו חברות רציניות. אבל תחרותיות מצריכה רצון לנצח את המתחרה, לא? וכחלק מכך גם הורדת מחירים והעלאת ביצועים ושירות לקוחות, לא? אבל אם המתחרות מושקעות זו בזו, אז אין להן אינטרס שהאחרות יפסידו יותר מידי, אלא דווקא שירוויחו, ואם הן כולן מרוויחות בהחזקות הצולבות שלהן, ומנתבות בבליל האינטרסים הסותרים שלהם - הרי שאנחנו, הלקוחות, מפסידים, לא?

שמא אעז ואומר את השם המפורש: יש פה סוג-של-קצת-אולי קרטל? קרטלצ'יק? קרטלון? טוב, אני לא משפטנית, למה להסתבך. אז אולי נסכים על: משהו-שיש-לבדוק-אותו-כי-הוא-עומד-בניגוד-גמור-להיגיון-פשוט? אופס, שוב אני וההיגיון הפשוט שלי.

טוב. בואו נלך לכיוון אחר, כי באמת למה להתקטנן: מיליון פה, מיליון שם, קרטל פה, קרטלצ'יק שם - עזבו. בואו נדבר על הביזיון הגדול מכולם - על איך שמי שאמור לשמור עלינו דופק אותנו, לאור יום ומבלי להתבלבל.

לא, נו, הפעם לא הרגולטור. זה ברור שהוא דופק אותנו. אם לא אקטיבית, אז פסיבית, בהירדמות יזומה בשמירה. מה יש להתרגש. הרי בהגדרת התפקיד הרשמית של כל הרגולטורים לדורותיהם מצוין במפורש, שהתפקיד הוא חימום כיסא והוספת שורה לרזומה, עד לקבלת הצעה מפתה בת ספרות רבות מאחד ממושאי-פיקוחם. ו...אה, איזה קטע, פתאום קלטתי שזו גם פחות-או-יותר הגדרת התפקיד של יו"ר דירקטוריון, רק שעם יותר בורקס. כמה גשטאלטי! או שמא קוסמי?

לא חשוב, בואו נתקדם. בואו נדבר על אלה שאנחנו משלמים להם ישירות ממיטב כספנו, לאלה שקופות הגמל, ביטוחי המנהלים והפנסיות האומללות שלנו בידיהם, לאלה שללא קשר לביצועיהם (לרוב כלפי מטה), גוזרים קופון שמן מהקצת שעוד נותר מהכסף שאיבדו לנו - בואו נדבר על האנומליה הקרויה "מוסדיים".

זה באמת פטנט שפראייר מי שלא רושם אותו על שמו. וזה עובד כך:

1. אתה מקבל המון המון המון כסף מהציבור בהבטחה שתשקיע אותו ותגדיל אותו עבורו, כדי שיעמוד לצידו בעת זקנה או צרה.

2. ואז אתה מחלק אותו (ורצוי במיליונים רבים, למצטיינים - במיליארדים) לכל טייקון-כוכב מהברנז'ה הנכונה, בלי היגיון פשוט (אופסי, סליחה), בטוחות או ערובות מינימליות, שכל מנהל סניף בשכונה של צדיקים גמורים היה יודע לדרוש, אלא סתם כך, בקריצה וצ'פחה, עם ברנדי משובח ביד האחת וסיגר קובני ביד השנייה.

3. בתמורה אתה נכנס, על כל 20-30-40 שנותיך (גג) לג'ט סט מפתה ומסחרר, מתחכך בשועי ארץ ועולם, מוזמן לחתונותיהם, ואולי אף זוכה לשאת את כליהם באיזה דאבוס אחד או שניים.

4. על הדרך אתה מתראיין בכל מהדורה ומתנוסס בראש כל אתר כלכלי, תוך שמשקיעי שוק ההון כולו מצפים בצימאון למוצא פיך ובוגרי תארים ראשונים טריים מתחננים להתקבל לעבודה אצלך.

5. ואז החבר'ה מהברנז'ה קצת מסתבכים כי הם לא באמת יודעים מה הם עושים, סתם הלך להם קלף כשממילא היתה בועה, וכעת היא התפוצצה. אז אתה מוחל להם על החובות, יחד עם החבר'ה מהבנקים, ועושה פריזורה לציבור ההמום שבכלל לא ידע שהוא נכנס למספרה ושילם לשוליית החופף, שהתחזה למעצב צמרת.

6. ואז, כדי לחזור לכותרות ולהעלות ארוכה על האגו הפצוע, אתה שוכר איש יח"צ מוביל, משלם לו הרבה, מהכסף שלנו, ובעצתו אתה כאילו עולה על בריקאדות ונשבע שלא תאפשר מינויים הזויים לדירקטוריונים מובילים, אבל זה רק אם אתה צבוע. אלה שלא צבועים - אפילו לא עושים את הכאילו - הם ישר מאשרים.

7. ואז, אתה מחכה שבוע-שבועיים, גג חודש-חודשיים, וחוזר לפזר את כספינו לרוח (אבל אתה אוהב לקרוא לזה "משקיע"), אצל אותם טייקונים-כוכבים מהברנז'ה הנכונה. וחוזר חלילה. ענק!

אישית, אני מלאת התפעמות מן הסיבוב הזה: גם רצחת - גם ירשת. נפלא! רק עוד שאלה אחת נשארה לי, כאדם פשוט עם היגיון פשוט: מיהם הדבילים שעוד נותנים לכם כסף וממשיכים להזין את המפלצת? אה, אנחנו, הציבור? מגיע לנו. כבר עדיף בלאטות. חבל שעשיתי פרקט.

■ הכותבת היא מנכ"ל BossProblem, הפורטל להצלחה בעבודה יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית.