שעתם הקשה ביותר

הורה נוסע עם ילדו הפעוט ברכב. חם. קיץ. האב עצבני. התינוק צורח, מחריש אוזניים, ואז נרדם. האב צריך לעצור רגע לצורך סידור דחוף. הוא חונה, מושיט יד לטלפון הנייד, מכבה את המנוע, שולף את המפתחות, ואץ לדרכו. בדרך הטלפון מצלצל, עוד ועוד מטלות וסידורים נערמים בראשו. הוא מחליט להספיק עוד שני דברים בטרם ימשיך בנסיעה. התינוק נשכח מראשו. אסון. מוות מיותר. האב נחקר על רשלנות פושעת, בעיתונים וברדיו קוראים להעמידו לדין באשמת רצח, לא פחות.

את הסיפור הזה אפשר לספר גם אחרת: בשעה טובה, לבני הזוג נולד תינוק, אחרי שנים של ניסיונות עקרים. אושר במשפחה, משאלתם של ההורים התגשמה. בני הזוג מרעיפים על בנם הקטן תשומת-לב ואהבה אין-קץ. שרים לו לפני השינה, מקריאים לו סיפורים, מספרים לו על פלאי תבל. כל החיים לפניו, העולם כולו פרוס לרגליו. הילד גדל, כל חיוך ותנועה שלו מרעידים את מיתרי לבם של ההורים, של בני המשפחה המורחבת, של כל מי שנתקלים בזיו פניו.

הילד האהוב הזה נלווה לאביו בעת נסיעה קייצית ברכב. ואז מכה הגורל במשפחה. התינוק נשכח במכונית בחומו של הקיץ. אסון במשפחה. האב אינו יודע את נפשו. הצער אין לו סוף. האב משחזר שוב ושוב במוחו את סדר פעולותיו לפני שיצא מהרכב. מה לקחתי, מה לא לקחתי, על מה חשבתי, איך לכל הרוחות שכחתי לקחת אתי את הילד, איך לא חזרתי לרכב אחרי שתי דקות. איך השארתי אותו. המחשבות אינן נותנות לו מנוח. הדמעות חונקות את גרונו. איך יספר על כך לאשתו. מה יגיד. ליבה יישבר. נפשה תתרסק. האם היא תאשים אותו או תחבק אותו בהבנה. החיוך אזל מהעולם. אין הקלה, אין נחמה.

ואז - חקירת משטרה. בתוך כל האובדן, התהום הרגשית, האסון שהתרגש על חייהם של ההורים - כעת צריך גם להשיב להאשמות של רשויות החוק. מישהו מעלה על דעתו שאולי הדבר היה בזדון. מישהו חושב שאולי צריך להשליך אותי לבית-סוהר. לא מספיק להם האסון האישי והמשפחתי שלי. עכשיו גם המדינה צריכה ללמד אותי לקח. לא מספיק שבעיתונים קוראים לי רוצח. כאילו אני לא מייסר את עצמי מספיק על האסון שהבאתי על משפחתי. עכשיו גם כתב אישום, ותא מעצר, ומשטרה, ושופטים ופרקליטות, ואשתי, שהייתה עד לפני רגע בעלת משפחה לתפארת, נותרת בודדה ומיותמת, נידונה להיות מבקרת סדרתית בבית-כלא.

חקירה בשעתם הקשה ביותר

יש מקומות שאליהם מוטב שרשויות החוק והמשפט לא ייכנסו. נכון, זו רק חקירה, בסך-הכול מנסים לוודא שהאסון המשפחתי איננו מסוג המקרים שבהם חלילה הורים מבקשים להמית את ילדיהם, ולחמוק מענישה תוך הסתרת ההריגה במצג של שכחת הילד באוטו בחום הקופח של יולי-אוגוסט.

קורבנות של אונס ועבירות מין נמנעות מלהגיש לפעמים תלונה, בטענה כי הליכי החקירה והמשפט הם עבורן אונס שני, או לפחות מסלול שבו נכפה עליהן לחוות מחדש את העבירות שבוצעו בגופן. ההורים החווים אסון משפחתי שאין לו שיעור, נאלצים לעבור את מדורי הגיהינום של החשדות הפליליים והחקירה המשטרתית דווקא בשעתם הקשה ביותר.

מוות של כל ילד הוא תמיד אסון, הוא תמיד מוות מיותר. בין אם המוות נגרם כתוצאה משכחה של הורה שהותיר את הילד במכוניתו, או שלא טרח להקפיד על בטיחות בבית, או בתאונת דרכים או בפיגוע.

להורים יש אחריות לשלומם ולבטיחותם של ילדיהם, בין אם הם תינוקות בני יומם או ילדים גדולים יותר. האסון הוא קודם כל אסונם, גם אם הוא נגרם כתוצאה מרשלנותם. אין צורך בהרתעה, ההורים אינם רשלנים במתכוון. הניחו להם בבקשה עם השוט הפלילי, תנו להם להתייחד עם אסונם.