"אצלנו במגזין 'האסלר' ברור שאתה מתעסק בבידור למבוגרים"

פורנוגרפיה, אומרת הקלישאה, היא עניין של גיאוגרפיה. אני באופן אישי אף פעם לא ראיתי מישהו מתגרה מינית מאטלס פיזי-מדיני, כך שיש להניח שהכוונה היא ליחסיות המוסרית של מה שנתפס כנתעב. בקצוות של הספקטרום הזה ניצבות הגזמות מטופשות, כמו אלה הטוענים שגם ג'יימס ג'ויס וד"ה לורנס הוקעו בזמנם כפורנוגרפיים, ולעומתם אלה הטוענים שסרטי פורנו הם לא פחות מאונס מצולם (כפי שקבעה לא מזמן כתבה פופולרית מאוד בכתב עת חסוד, שכל שער שלו עושה חשק לרוץ ולקרוא את סימון דה-בובואר).

בתוך הספקטרום אפשר למצוא את שאר צבעי הקשת - מהזן הנחות ביותר של ניצול וסחר של ממש בבני אדם, דרך חברות הפקה מקצועיות עם טאלנטים שסופרים את הכסף ונהנים מכל רגע, ועד יוצרים מוערכים כמו קתרין ברייה, מייקל וינטרבוטום, וינסנט גאלו, לארס פון-טרייר, עבדלטיף קשיש ואחרים, שמחפשים דרכים למתוח את הגבולות של עצמם.

לארי פלינט, שייסד את מגזין "האסלר", משלב את שני הז'אנרים האחרונים - תעשיית פורנו משגשגת שנשענת על מתיחת גבולות, או כפי שהוא עצמו הגדיר זאת לא מזמן - "הזכות להיות פוגעני" ("The right to offend"). אמנות גדולה אולי אין שם, אבל מלחמה בלתי מתפשרת על חופש הביטוי בהחלט יש.

בסוף שנות ה-80 הגיע פלינט עם המלחמה הזו עד בית המשפט העליון, בתביעה שהגיש נגדו מטיף-העל השמרני ג'רי פולוול, לאחר שהמגזין פרסם עליו פרודיה נשכנית במיוחד. השופטים פסקו פה אחד לטובת פלינט. התיקון הראשון לחוקה, הם קבעו, מקנה גם את הזכות לטעם רע. את קורותיו של המשפט הזה, כמו גם את חייו הצבעוניים למדי של פלינט, אפשר לראות בסרטו של מילוש פורמן The people" vs. Larry Flynt".

מאז פלינט ממשיך לבעוט בכל מה שזז. ב-1998, בעת הדיונים על הדחת הנשיא קלינטון בעקבות פרשת מוניקה לוינסקי, הוא פרסם ב"וושינגטון פוסט" מודעה שמציעה מיליון דולר למי שיביא לו מידע על סקס מחוץ לנישואים של חברי קונגרס רפובליקנים. כתוצאה מכך נאלץ בוב ליוינגסטון לוותר על המינוי הטרי שלו כיו"ר הבא של בית הנבחרים האמריקאי (התפקיד השלישי בחשיבותו אחרי סגן הנשיא), לכאורה בעקבות מידע שהגיע לפלינט. עד 2010 נהג פלינט לשלוח עותקים של "האסלר" לחברי קונגרס כדי "שיידעו על דברים שקורים בשאר העולם". הוא גם תמך כספית במייסד ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג'.

את המורשת שלו אפשר למצוא בכלי תקשורת שונים שמחברים בין בוטות, לעתים רבות מינית, וחתרנות - למשל, המגזין הפרובוקטיבי "VICE", שנרכש לפני כמה שנים על-ידי סי.אן.אן, וכמובן בתוכניתו של שדרן הרדיו הווארד סטרן. השאלה היא עד כמה תאגיד "פלינט" כמותג הצליח למזג את עצמו עם פלינט האיש. הפניתי את השאלה הזאת לנשיא התאגיד, מייקל קליין, בראיון ראשון לרגל השקתו בישראל של ערוץ Barely Legal TV.

"תראה", הוא אומר, "אנשים שקוראים את המגזין בהחלט קוראים גם דברים אחרים שיש בו - הקריקטורות המפורסמות שלנו, מדורי הסאטירה והכתבות (בגיליון האחרון, אגב, יש כתבה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני - מ"ל). לארי פלינט הוא מגן גדול על חופש הביטוי ועל התיקון הראשון לחוקה, וככזה הוא עדיין מתבקש לדבר ולנאום באוניברסיטאות".

- כן, אבל זה פלינט האיש. למשל המתחרה שלכם "פלייבוי", יו הפנר הצליח למתג את המגזין שלו כבידור למבוגרים, אבל גם כמגזין איכות. הבדיחה "אני קורא פלייבוי בשביל המאמרים" לא נולדה סתם.

אני שומע את אנפוף הבוז בקולו המאוד ענייני של קליין: "טוב, אתה יודע שהקטע הזה של לקרוא בשביל המאמרים זה דיבור זול. זה חלק מהעניין אצלנו - אתה יודע מה אתה מקבל. אנחנו לא מנסים להתחבא מאחורי כל מיני מסכות. כשאתה פותח מגזין שלנו, אתה יודע שאתה מתעסק בבידור למבוגרים, ולא צריך לדאוג שבמקום זה תקבל המלצות למערכות סטריאו".

"גם נשים וזוגות נהנים מהתכנים"

קליין (שלא מוכן להסגיר את גילו) גר עם אשתו ושני ילדיו בקליפורניה. הוא בעל תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת בוסטון, הוא יהודי ויש לו משפחה בישראל, זיקה עמוקה לשורשיו והוא ביקר כאן לא מעט פעמים. ארץ הקודש היא גם הראשונה להשיק את הערוץ, שמבוסס על אחד המגזינים הוותיקים של הקונצרן ושישודר בהוט. אני מזכיר לו ש"פלייבוי" השיקו רק לאחרונה מגזין בעברית שהתקבל בקרירות צינית, אז על אחת כמה וכמה ערוץ בעל שם פרובוקטיבי.

"הערוץ הזה יפעל במסגרת החוקים של הרגולציה הישראלית", הוא מקדים תרופה לניסים זאב, "לכן, התכנים של הערוץ בישראל יהיו שונים מעט מהגרסה האמריקאית או מהגרסאות של המדינות האחרות. הם יהיו מרוככים יותר".

- למה להתחיל דווקא בישראל?

"זה פשוט מאוד, כשהשקנו את האסלר טי.וי מחוץ לארצות-הברית ב-2005, עשינו את זה בישראל. זה היה השוק הראשון שקיבל את הערוץ מחוץ לאמריקה, וחשבתי שראוי לעשות את זה גם עכשיו".

- יש לערוץ מאפיינים מיוחדים לקהל הישראלי?

"לא משהו ספציפי, אבל נראה לי שהתכנים האלה הם די, אתה יודע, בינלאומיים. כשזה מגיע לבידור למבוגרים זה לא באמת משנה מאיפה אתה".

כל הזמן הזה אני לא מפסיק לחשוב על השם, "Barely Legal", אחד המונחים היותר פוגעניים של התעשייה. התיאור הרשמי שלו מדבר על דוגמניות צעירות בגילאי 18-23; הסיפא שלו מזמנת מחשבות קצת פחות לגיטימיות, בעלות מאפיינים, איך לומר, לוליטניים. בעצם, גם הרישא שלו אומרת את זה - הכי קרוב שאפשר לגיל הבלתי חוקי. כששאלתי את קליין שאלה שוודאי נשאל פעמים רבות - האם היה מאפשר לבתו להופיע בערוץ - הוא אפילו לא היה צריך לחשוב הרבה, יש לו תשובה מוכנה והוא יורה אותה באופן מוחץ וללא היסוס: "יש לי בנים".

"זה עניין פשוט של חופש הבחירה. כל עוד הם בגיל החוקי והם מקבלים החלטה, ההורים צריכים לתמוך בהם, כמובן כל עוד הם לא פוגעים בעצמם. אגב, הבן שלי רוצה לעבוד פה כשהוא יסיים קולג', ואני בהחלט אנסה למצוא לו מקום".

- בסדר, אבל בוא נחזור רגע לחופש בחירה. זה מה שכולם אומרים, אבל בסופו של דבר מדובר בתעשייה נצלנית ופוגענית כלפי נשים.

קליין לא מתרגש. יש משהו יבש וענייני בקולו, כמו אחד שכבר ראה ושמע הכל. "קודם כל, אף אחד לא מכריח אותך לצפות בערוץ", הוא אומר, "זה בפרטיות של הבית שלך. אתה יכול לבחור אם אתה רוצה לצפות בזה או לא. כל משתתף, גבר או אישה, בחר מרצונו החופשי להיות שם. אנחנו לא מנצלים אף אחד. זו הבחירה שלהם להתפרנס מזה. בסרט הוליוודי רואים אנשים יפים בסצנות לא פשוטות, ושם אף אחד לא אומר שזה ניצול".

- כי שם הסצנות האלה מקדמות את העלילה.

"שמע, אנחנו בעסקי הבידור למבוגרים, וגם לנו יש איזונים ובלמים. הדבר העיקרי כאן הוא שאנחנו נותנים לאנשים את הבחירה. לארי אמר רק לאחרונה שחלק מחופש הביטוי זה סובלנות. אתה צריך להיות סובלני כלפי הדברים שאולי אתה לא אוהב, אבל שאנשים אחרים כן אוהבים. כל עוד אתה לא פוגע באדם אחר, אין בזה כל רע. אנחנו מציעים לאנשים מוצר, ובעיקר את הבחירה אם לצרוך אותו או לא, ואנחנו לא מתביישים בזה. זה חלק ממה שמבדיל בינינו לבין 'פלייבוי'".

- מיהו קהל היעד שלכם?

"קשה לומר. אנחנו תמיד אומרים בין 18 ל-85".

- בעיקר גברים.

"כן, אבל גם הרבה נשים וזוגות שצופים בערוץ, שנהנים מזה, בעיקר מהסרטים שיש בהם יותר עלילה, כמו הפרודיות (הלהיט האחרון באתר הוא פרודיה על הסרט האחרון בסדרת "מסע בין כוכבים". אל תשאלו אותי איך אני יודע - מ"ל). נכון שמבחינת התכנים אנו פונים בעיקר לגברים, אבל יש לנו גם חנויות קמעונאות ושם הלקוחות הם בעיקר נשים. הן באות לקנות די.וי.די, ביגוד תחתון או חולצה של 'האסלר'. יש לנו כבר 12 חנויות בארצות-הברית ואנחנו מתכוונים להתרחב".

הנשים האלה, אגב, הן המושיעות של תעשיית הפורנו, שנכנסה לקשיים בעקבות ההורדות הפיראטיות. תאגיד פלינט ידע לזהות את הנתח השיווקי הזה בזמן, וכיום העסקים פורחים. החולצות, דיווחה בינואר האחרון כתבה ב-CNBC, הערוץ הכלכלי של רשת NBC, הן להיט ענק. ולא רק הן - צעצועי מין הם כבר לא טאבו כל כך גדול, וגם לא סרטי הדי.וי.די, בעיקר המצחיקים שבהם, שמכניסים לתאגיד לא מעט כסף בתעשייה שלא מעט גופים בה גוססים ומדממים.

"הפיראטיות לא הרסה את החברות הגדולות"

הפיראטיות היא הבעיה הגדולה ביותר של תחום הבידור למבוגרים. בהיבט הזה קליין הוא האדם הנכון במקום ה... טוב, תלוי איך מסתכלים על זה. הניסיון הרחב שלו כמומחה לצפייה בתשלום ול-VOD בחברות שונות - מקולומביה, דרך שואוטיים ועד המתחרה הגדולה פלייבוי - מוכיח את עצמו: תאגיד פלינט הוא הגוף הכי גדול בתעשייה. ועדיין, קשה להאמין שיש משהו שיכול להציל אותה מהפיראטיות.

"נכון שהפיראטיות הרסה חברות קטנות, אבל החברות הגדולות שורדות ואפילו פורחות, כי יש להן מוצר איכותי והרבה אנשים שמוכנים לשלם עבורו", אומר קליין, "באתרים החינמיים האלה אין לך מושג מי נמצא בצד השני, ותמיד יש סכנה של וירוסים או של סוסים טרויאניים (רק לאחרונה דווח על תקלה בדפדפן של כרום, שמאפשרת לבעלים של אתרי פורנו להפעיל את מצלמת המחשב של הצופים. שוב, אל תשאלו אותי איך אני יודע - מ"ל). אנחנו מותג מוכר עם הגנה, ואנחנו מספקים את הרמה הזאת של ביטחון. אגיד לך עוד משהו - מי שנכנס לאתרים כאלה הם גם כנראה צעירים מתחת לגיל המותר, שלא צריכים להיות שם מלכתחילה. אין שם פילטרים שימנעו את זה".

- אני קונה את כל ההסברים, פרט לאיכות.

"תתפלא, יש אנשים שדווקא רוצים איכות. חשוב להם לראות שחקנים שנראים טוב יותר ואיכות הפקה גבוהה יותר. מה שיש בחינם זה ברמה מאוד נמוכה, ואת החומרים האיכותיים הגנובים אנחנו מצליחים בדרך כלל לגנוז. אנחנו וחברות אחרות כבר הגשנו תביעות, ואנחנו נמצאים במלחמה מתמדת נגד אותם אתרים. לכל רשת, ערוץ וחברת הפקה יש צוותים שעמלים עם מיטב הטכנולוגיה כדי להילחם בתופעה. אגב, במדינות מסוימות אפילו השיתו סנקציות לא רק על האתרים ועל בעליהם, אלא אפילו על המשתמשים, והרבה מהם כבר ירדו מהאוויר. אתה לא יכול לראות דברים שלנו באתרים האלה".

השיחה עם קליין מותירה בי רושם עז, שנשאר גם כמה שעות אחר כך, ומזכירה לי קטע שלואי סי.קיי - עוד תוצר מובהק של "הזכות לפוגענות"- אמר באחד ממופעי הסטנד-אפ שלו. "פורנו זו אינדיקציה לכמה שהמדינה שלנו מעוותת. כשאתה חושב על כמות העבודה שמושקעת בפורנו לעומת התועלת שלו לאמריקה, אתה מגלה שאין בזבוז גדול מזה. האנשים בפורנו עובדים ממש קשה, אולי יותר מכל אדם אחר, וכל העבודה הקשה הזאת נארזת ומשווקת ומופצת על-ידי צבא שלם של מקצוענים, אנשים מוכשרים מאוד. ומה יוצא לאמריקה מזה? שאיזה שמן בחדר חשוך מספק את עצמו לשנייה ונרדם על פיצה קרה. זה בזבוז, כי אילו הייתם נותנים לאנשי הפורנו לעשות כל דבר אחר, אין משהו שהם לא היו מסוגלים לעשות. רק תחשבו איך העולם היה נראה אילו גברים היו מתגרים מינית מצפייה בחבורה של אנשים בונים בית ספר בעולם השלישי".

הכתבה המלאה - במגזין פירמה