חגיגה לדמוקרטיה? מבט אחר על המותג "האביב הערבי"

החדר המטופח במטה המשמר הרפובליקני בקהיר ישבה חבורת ג'נטלמנים בעניבות. המתח על פניהם ניכר. הם הגיעו לשם נסערים אחרי שנמלטו מארמון הנשיאות, מחשש שההמון המוסת יפרוץ אליו. מאות קילומטרים משם, בשארם א-שייח, הסתגר מי שהיה עד לפני זמן קצר הנשיא הכל יכול, וכעת שהה בבית הקיץ שלו כחיה נרדפת שמחפשת מפלט. ערב קודם הוא הכריז על העברת מלוא סמכויותיו לסגנו, עומר סלימאן, בציפייה שהרחוב הסוער יירגע, אבל ההמונים המשיכו לתבוע בנחישות שילך הביתה.

בחדר ישבו סלימאן, שר ההגנה מוחמד חוסיין טנטאווי וראש הממשלה אחמד שפיק. שלושתם הגיעו למסקנה שאין פתרון אחר, הנשיא מובארק חייב לפרוש. סלימאן היה זה שערך את השיחה.

"המצב קשה, אנו נאלצים לדרוש מאדוני להכריע ולעזוב את כס הנשיאות", נזכר שפיק במלים שירה סלימאן לתוך השפופרת. מובארק הבין שאין לו אפשרות לסרב. הוא ביקש לעכב את ההודעה הפומבית בכמה שעות כדי לאפשר לשני בניו להגיע אליו לסיני, אך בקשתו נענתה בסירוב. לפי שפיק, סלימאן אמר לו "אנחנו מתנצלים שוב, עלינו לזרז את העניינים ולפרסם את הודעת הפרישה בהקדם, כי המדינה תבער בתוך שנייה".

כמה שעות אחר כך יצא סלימאן לציבור ופרסם את ההודעה הקצרה על סיום חייו הפוליטיים של הנשיא, ועל העברת סמכויותיו לצבא. ההודעה הייתה שיאו של המהלך שיזמו ראשי הצבא כדי להראות למובארק את הדרך החוצה. מהלך ששווק לציבור המצרי, ולעולם כולו, כמהפכה עממית, אירוע היסטורי במאבקו של עם על חירותו. אך למעשה ההגדרה הטובה ביותר למה שהתרחש באותם ימים היא הפיכה צבאית. תמרון שמקורו באינטרסים ציניים, שנוהל בחופזה תחת לחציו של הרחוב הסוער.

הציבור בלע בתיאבון את המיתוג שמכרו לו אנשי הצבא. מצרים בחודשים שלאחר ימי מובארק הייתה אופטימית מאין כמותה. בזה אחר זה הובאו לבית המשפט סמלי המשטר הישן, אך כמובן שאיש מהם לא היה מעמודי התווך של מערכת הביטחון.

בכיכר תחריר נמכרו כרזות שבהן נראו אותם אישים מובאים לחבל התלייה. כל מצרי שנשאל ידע לספר כי בפברואר 2011 התרחשה בקהיר מהפכה. הם הביעו את ביטחונם, בתמימות נוגעת ללב, שהעתיד יהיה ורוד. על הצבא סיפרו כולם נפלאות ותיארו כיצד הגנרלים התבקשו לירות במפגינים אבל סירבו.

מאז חלפו שנתיים וחצי, ובמצרים אכן חלו שינויים רבים. אבל לקרוא להם מהפכה יהיה צעד מרחיק לכת.

היכן בחוריך הקשוחים?

יומיים לפני הודעת הפרישה של מובארק התכנס סגל הפיקוד הבכיר, בראשותו של פידלמרשל טנטאווי, במטה הכוחות המשולבים בקהיר. מובארק, הנשיא והמפקד העליון של הצבא, לא הוזמן. בכיכר תחריר התקבצו מאות אלפים וצעקו לו "לך הביתה". כל ערוצי הטלוויזיה המובילים בעולם העבירו את התמונות בשידור חי. למחרת פרסמו הקצינים את "כרוז מספר 1", הודעה רשמית מטעמם, שבה ביטאו תמיכה "בדרישות הלגיטימיות של העם המצרי". הגנרלים אסרו על מנהל הטלוויזיה המצרית, שקיבל את הקלטת ובה ההודעה, לדווח עליה לאנשי מובארק עד השידור.

בהיסטוריה העצבנית של המשטרים הערביים, "כרוז מספר 1" הוא עדות להדחה. זהו כינויה של ההודעה הראשונה שמפרסמת חבורת קצינים שתפסה את השלטון. במשך 6 עשורים, מאז נשמע ברדיו קולו של הקצין אנואר סאדאת מכריז על הדחת המלך פארוק, לא ידעה מצרים "כרוז מספר 1".

מרגע שקיבל סלימאן את הסכמתו של מובארק לפרוש, הוא עמל על נוסח ההודעה שיקריא בפני המצלמות בתוך כמה שעות. מובארק אישר את נוסח ההודעה הקצרה, ובלבד שבמקום המילה "פרש" ייאמר כי הוא העביר את סמכויותיו לצבא. בערבו של אותו יום שודרו דבריו של סלימאן בטלוויזיה המצרית, וכמה דקות אחר כך הכריזה המועצה הצבאית העליונה על פיזור הפרלמנט ועל הקפאת החוקה. מסירת הסמכות לקצינים רוקנה מתוכן גם את תפקיד סגן הנשיא, שבו החזיק סלימאן.

מדוע החליטו הגנרלים על מהלך מרחיק לכת שכזה? בהערכות מצב שביצעו באותם ימים סוערים הם הבינו כי ההפגנות ברחוב הולכות ומסתבכות, וכי הרגע הגורלי שבו יהיה עליהם להחליט אם להפעיל כוח משמעותי נגד אזרחים קרב. אילו אכן היה אירוע כזה מתרחש, היה הצבא מאבד את הנכס היקר לו ביותר: הערצת הציבור והיותו "צבא העם". הגנרלים גם חששו כי חיילים זוטרים יסרבו לירות במפגינים שמגיעים מאותן שכבות חברתיות שמהן באו הם עצמם.

"באחת השיחות פנה מובארק לטנטאווי ואמר לו, 'היכן הבחורים הקשוחים שלך?'" העיד ראש הממשלה לשעבר שפיק, "טנטאווי ענה: 'אדוני הנשיא, איני יכול לפתוח באש. והנשיא הגיב: 'לא אמרתי לפתוח באש... הטנקים לא יועילו. אני שואל היכן בחוריך הקשוחים, שיעמדו מול המפגינים?'".

עניין נוסף, מפתיע יותר, שהטריד את הקצינים נגע לכיסיהם הפרטיים. הצבא המצרי הפך בעשרות השנים האחרונות לעסק כלכלי מכניס. על-פי הערכות במערב, הממסד הביטחוני שולט על רבע מהכלכלה המצרית, וקצינים וקצינים בדימוס מחזיקים בבעלות על מיזמי נדל"ן, בתי מלון, חברות נסיעות ואף רשתות של גני ילדים. חלק מהמאמץ לטפח את תדמיתו של הצבא כפרה קדושה נועד להרחיק ממנו כל ביקורת ציבורית או עיסוק בענייניו הצדדיים.

אבל בעשור האחרון הלך והתפתח לנגד עיני הגנרלים איום חדש. מובארק הכשיר בהתמדה את בנו גמאל לרשת אותו. גמאל הוא כלכלן, בעל הופעה מרשימה, השכלה רחבה ואנגלית מצוחצחת. הוא היטיב להכיר דמויות מפתח בכלכלה העולמית והבנתו בענייני המשק הייתה מרשימה. בשליחות אביו ניהל גמאל תהליך הפרטה נרחב של חברות ממשלתיות, שהצליח מעל למשוער. וכך, לחרדתם של הקצינים, בנה גמאל אליטת עסקים משלו. הוא קירב אליו חבורה של אנשי עסקים ממכריו, העניק להם זיכיונות במיליארדים ושילב אותם בתפקידי מפתח במפלגה. בעיני רוחם ראו הקצינים כיצד יורש הנער המלוטש, הקפיטליסט, החדשן, את כס הנשיא, ויוצא למסע של שידוד מערכות במשק, שיוביל לפגיעה באינטרסים הכלכליים שלהם.

בספרו "עדותי", שיצא לאור השנה בקהיר, חשף שר החוץ האחרון בעידן מובארק, אחמד אבו אל-רייט, טפח מן המתיחות ששררה בין הצמרת הביטחונית למשפחת מובארק. "שוחחתי על הסוגיה הזו רבות עם סלימאן במהלך טיסות משותפות", כתב אבו אל-רייט. "היה מוסכם עלינו, כי קיים ניסיון לכפות את בנו של הנשיא על המדינה. היה ברור שאם הדבר ייעשה לאחר מות הנשיא, הניסיון ייכשל. הכוחות החמושים ורוב מנגנוני הביטחון לא יסכימו לכך, והעם יתמוך בהם. ואם הנשיא ינסה לכפות את בנו על הציבור עוד בחייו, תישאר הסכנה כמות שהיא".

אבו אל-רייט העיד, כי באחת משיחותיו עם סלימאן, הוא הבהיר שאין בכוונתו להישאר בתפקידו כשר החוץ של מצרים, במקרה שגמאל יהיה היורש. "הוא ענה לי - 'גם אני'. תהינו מה יעשה טנטאווי, וסלימאן הוסיף: 'הם רוצים להיפטר גם ממני וגם ממנו. הם פעלו לכך וימשיכו לפעול'. הרגשתי שסלימאן מתכוון לאשת הנשיא ולכמה מן הסובבים אותו".

גמאל מובארק, אם כן, ולא אביו חוסני, הוא זה שהטריד את ראשי הצבא. הנשיא הרי היה ממילא בערוב ימיו (ולאחר פרוץ המהומות אף הודיע שאין בכוונתו להתמודד לכהונה שישית כנשיא). אירועי המחאה זימנו לגנרלים הזדמנות פז לתת לבן השאפתן את המהלומה אשר לה היה ראוי מבחינתם. אבל כדי להזיז את גמאל מהדרך, היה עליהם להסיט ממנה תחילה את אביו.

ואכן, יממה בלבד לאחר הדחת מובארק, ב-12 בפברואר 2011, הודיע גם הבן גמאל כי הוא פורש מתפקידו הבכיר כאיש מספר 2 במפלגת השלטון. מיד אחריו "התפטר" ממנה חברו, איש העסקים אחמד עז, מיליארדר שעשה את הונו בענף הפלדה. השניים למעשה הודחו, ובחודשים שלאחר מכן נתפרו להם - ביחד עם עלא מובארק, האח הבכור - תיקים פליליים על מעשי שחיתות ושוחד.

מי באמת הדיח את טנטאווי

אבל הדחת מובארק לא הייתה אירוע חד-פעמי. שנה וחצי אחריה חוותה מצרים הפיכה צבאית נוספת, שגם היא שווקה לציבור כעניין שונה בתכלית. באחד מימי אוגוסט 2012, 6 שבועות בלבד אחרי כניסתו של מוחמד מורסי לתפקיד הנשיא, יצא דוברו לעיתונאים ובפיו הודעה מפתיעה. מורסי, מסר הדובר, הוציא לגמלאות את פילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי, שר ההגנה וראש המועצה הצבאית העליונה, ואת מפקד הצבא סאמי ענאן. סוכנויות ידיעות ברחבי העולם מיהרו לפרסם את הידיעה במבזק מיוחד, וזו טיפסה מיד לראש הכותרות. נשיאה הראשון של מצרים אחרי מובארק, איש האחים המוסלמים, מקפד את ראשו של האיש החזק, גיבור מלחמת אוקטובר.

בפועל, לנשיא הטרי לא היו יד ורגל במהלך. טנטאווי בן ה-77 התבקש לפרוש בהפיכה פנימית שביצעו קציני הדור הצעיר בפיקוד העליון של צבא מצרים. הקצינים, בראשם מפקד מנגנון המודיעין הצבאי, גנרל עבד אל-פתאח סיסי, ומפקד הארמיה השלישית סובחי סדקי, האמינו כי טנטאווי שבע ימים ועייף, וכי אין בכוחו להוביל את מצרים אל מול האתגרים הקיומיים שעומדים בפניה. לא פחות מכך, הם סברו כי בעשור השישי לחייהם, הגיע זמנם ליטול את המושכות. סיסי נכנס לנעליו של טנטאווי כשר ההגנה. סדקי מונה למפקד הצבא במקום ענאן.

ההפיכה הצבאית השקטה הזו שווקה לציבור כצו נשיאותי ואומצה בחום על-ידי ממשלות וכלי תקשורת מובילים ברחבי העולם. לא רק שהקצינים עצמם הדיחו את "הזקן", הם אף הצליחו לגרום לכולם לחשוב כי אחרים ביצעו זאת במקומם. אבל הם לא הסתפקו בכך והדליפו לעיתונות המצרית כי טנטאווי תכנן הפיכה נגד הנשיא הטרי ולכן הקדים מורסי תרופה למכה. בפועל, למורסי בכלל עוד לא היו כלים כדי לדעת על מזימה כזאת ולסכלה. וממילא גם לא היה מי שישעה לפקודתו - מנגנוני המודיעין והצבא, אז והיום, כפופים למרותם של הגנרלים.

אבל מסגור האירועים בצורה כזאת השתלם לכל השחקנים הראשיים באירוע. טנטאווי וענאן הבינו שגורלם ועתידם בידי הקצינים, וכי אם ידברו יזיקו לעצמם. הם היו נאמנים לאתוס שעליו חינכו את פקודיהם, לשמור את הכביסה המלוכלכת בבית. לקצינים המדיחים היה חשוב להראות שהצבא סר למרותה של לשכת הנשיא, אף שפעמים רבות הדברים התנהלו בצורה אחרת לגמרי. ולמורסי ואנשיו בצמרת האחים המוסלמים השתיקה הייתה שווה יותר מכולם. מה יותר מרשים מהפגנת שרירים כזו של נשיא בראשית דרכו? אז מה אם במקביל, הרחק מאור הזרקורים, המשיך הצבא לשמש כאחראי הבלעדי על ענייני הביטחון והחוץ, ולשלוט ביד רמה במערכת המשפט?

מעבר לכך, לשלטון החדש היה חשוב לשדר מסר של אחדות, במיוחד לנוכח המציאות המעורערת שאליה נקלעה מצרים אחרי לכתו של מובארק. מהומות הדמים שפרצו ערב פרישתו גבו את חייהם של אלף בני אדם. משרדי ממשלה, ארמון הנשיאות, השגרירות הישראלית, צינור הגז לישראל ולירדן, כנסיות ואזרחים נוצרים היו כולם בזה אחר זה יעדים לפוגרומים ולהתקפות מצד המון זועם או כנופיות חמושות. התיירים ברחו, רמת הפשיעה עלתה, ובפוליטיקה אחז שיתוק.

מצרים טולטלה על-ידי שלל בעיות, ובכל יום נחתה על פרנסיה בעיה ששיוועה לפתרון. בידי יורשיו של מובארק הופקד גורלם של 80 מיליון מצרים, ומרגע שהאחים המוסלמים והצבא חלקו את השלטון יחד, קיבלו על עצמם שני הממסדים החזקים במצרים אחריות לאומית כבדה. הם הילכו על-פי תהום ונדרשו למראית עין של לכידות.

נכון להיום, מובארק הוא אזרח חף מפשע, נאשם שעומד לדין במשפט חוזר. הנשיא לשעבר בן ה-85 יחיה עוד שנה או שנתיים לכל היותר, ואת המשפט שלו אפשר יהיה לגרור עד שיקרה אחד מהשניים: או שימות, או שהאווירה ברחוב תאפשר לגנרלים להורות לבית המשפט לזכותו. כן, התסריט האחרון אינו מופרך. ככל שחולף הזמן, מתרבים המצרים שמתגעגעים לנשיא שכה אהבו לשנוא.

הכתבה המלאה - במגזין פירמה