א. לכמה רגעים השבוע נדמה היה שבית המשפט העליון אשכרה הולך להפתיע בהכרעה חריפה, אפילו היסטורית, נגד השחיתות בשלטון המקומי, ולחייב את התפטרותו של ראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום חמור על עבירות הנוגעות לתפקידו (או שמועצת העיר תחויב לפטרו).
להחלטה כזו, חייבים להבין, יכולה הייתה להיות השפעה אדירה לא רק על הנורמות השלטוניות, על ניקיון-הכפיים ועל טוהר המידות של נבחרי הציבור, אלא על החיים של כל אחד מאיתנו.
אי-אפשר אפילו להתחיל ולהעריך כמה כסף נגנב וכמה נזק נגרם לתושבי ישראל מאז קום המדינה על-ידי השחיתות ברשויות המקומיות. החל מאבטלה סמויה, דרך מינויים לא הולמים של אנשים לא כשירים, הטיות מכרזים, או מכרזים שמעולם לא נערכו, דרך ביטול דוחות, עבור בשוחד ממש ובהקצאות של קרקעות, וכלה בזמן שאבד לכולנו במסדרונות העיריות והמועצות כולן, שתמיד - אבל תמיד - נראות אותו הדבר. אתה יכול להשקיע את כספי הציבור בלובי יפה, אבל בסופו של דבר, אלה תמיד אותם פקידים עם אותן ערימות הנייר מאחורי אותם השולחנות, ועד לחשבונות החשמל.
אני מוכן לערוך אתכם התערבות, או ניסוי: תעברו ליד בית העירייה שלכם בלילה, יותר מ-70% מהאורות שם יהיו דלוקים, אף שכל העובדים מזמן בבית. כל הדברים הנ"ל הם שחיתות. אישית או שלטונית, אבל שחיתות.
בג"ץ יכול היה לשים קץ לכל זה השבוע, אבל בחר שלא. הוא העדיף למרוח איזו אמירה דרדלה שאין לה שום משמעות ציבורית אמיתית ושום שיניים, ולבקש - כן, לבקש בלבד, ודי בנימוס אפילו - מראש עיריית רמת-גן צבי בר שלא יתמודד שוב בבחירות הבאות באוקטובר (והשאירו אותו בתפקידו!); אבל לכל עשרות ראשי הערים והמועצות הנחקרים היום במשטרה או שהוגשו נגדם כתבי אישום חמורים (ואני כבר לא מדבר על מספר הפקידים והבכירים ברשויות), קרצה החלטת בג"ץ מהשבוע כאילו אמרה: חבר'ה, אתם יכולים להמשיך, הכול בסדר. אנחנו פשוט נסתכל לצד השני. הי - הנה ציפור!
"מבלי לנקוט עמדה בשאלה המשפטית, אנחנו סבורים כי מבחינה ציבורית לא מתקבל על הדעת בשלב הזה שראש המועצה ימשיך לכהן בתפקידו. אנחנו מציעים שתהיה התחייבות שלא יתמודד לבחירות הבאות" - זה מה שאמר בג"ץ, זה הכול, ואת המשפטים האלה עוד ניסח הרכב חגיגי ומורחב של 7 שופטים ראשיים, תותחי-על, טוחני הרים אחד-אחד: אשר גרוניס, מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, אסתר חיות ועוזי פוגלמן.
זהו. לא הפסקת כהונה, לא אי-ריצה לבחירות הבאות, אפילו לא השעיה או יציאה כפויה לחופשה. ולמה בכלל לעשות הבחנה בין המשך כהונה לבין התמודדות? הרי ממה נפשך: אם לא כשיר להתמודד, הרי שוודאי שלא כשיר לכהן, לא ככה? זה אפילו חמור יותר, כי לכהן זה עכשיו. היום. הרגע.
במקרה הספציפי הזה של ההחלטה נגד צבי בר, הבחירות בעוד 3 חודשים. אבל אם התיק היה מגיע לבג"ץ 3 שנים לפני הבחירות? מה אז? מה, לבג"ץ אין עקרונות, רק תזמונים?
הו, בג"ץ היה יכול לעשות כל-כך הרבה יותר למעננו, מאשר להביע איזה חוסר נחת עמום. הוא יכול היה להחיל את "הלכת דרעי-פנחסי" משנת 1993 (הקובעת כי מי שהמדינה מאשימה אותו בכתב אישום בעבירה פלילית אינו יכול לכהן ברשות המבצעת. לא שר. לא ראש ממשלה) גם על השלטון המקומי. הוא יכול היה לתת כוח אמיתי למועצות ולנשוב רוח גבית אמיתית במלחמה בשחיתות. הוא יכול היה לבסס מנגנון שייכפה על מושחתים לא להתמודד. אבל, כאמור, הוא בחר שלא. ואם אתם שואלים אותי, הקטן - זו בושה וחרפה לבג"ץ ולמדינת ישראל.
ב. ולמה אני כל-כך חם על הנושא? לא רק כי אני אזרח שגר בעיר, אלא גם כי בשבועות האחרונים אני כותב סדרת כתבות למוסף היפה הזה שבידכם על הבחירות הממשמשות ובאות לרשויות המקומיות, בעוד 3 חודשים.
גם לפני זה התעניינתי בתחום, אבל אין כמו להתקרב קצת יותר ולראות את הג'יפה בעיניים. מנצרת עילית ועד אלעד, מחדרה עד יהוד, מטייבה עד טבריה - כמעט שאין לך עיר שלא פשתה בה השחיתות. משחיתות "קשה" של שוחד, הלבנת הון או כניעה לארגוני פשיעה - ועד לשחיתות "רכה" יותר, של מינוי פה וסגירת דוח שם.
לראשי הערים, מיותר לציין, יש כוח אדיר. ידם בכול. מערכות התכנון והבנייה, רישיונות עסק, מחניות עד פאב, הארנונה, המכרזים העירוניים (כלומר נדל"ן), ועוד. במקביל, רוב המועצות מתנהלות במין אפלה, על-ידי קואליציות של רוב מוחלט ורפוי.
מלבד השחיתות, הדבר הבולט השני שמאפיין את הבחירות לרשויות המקומיות זה האדישות. לאף אחד לא אכפת. יותר מכך, אנשים לא מצביעים נגד שחיתות, אם כבר, הרי שברוב המקרים הם מצביעים בעד השחיתות של הצד שלהם. ככה זה.
כשחושבים על זה, מה לנו לבוא בטענות לבג"ץ שלא אכפת לו מהשחיתות בעיריות, אם לתושבי הערים לא אכפת? הרי גם השופטים בתוך עמם הם יושבים.
עוד דבר ששמתי לב אליו הוא ההקבלה המרשימה בין דעיכתה (ברוב המקרים, קריסתה המוחלטת) של העיתונות המקומית לפריחתה של השחיתות. העיריות, ברבים מהמקרים, שולטות במקומונים. הן המפרסם הכי גדול.
התקשורת הארצית, מצדה, לא מתעניינת. היא תדווח, כמובן, אם תעלה על משהו, אבל מהמעט שאני יודע על עיתונות, אני יכול לקבוע בוודאות הדומה לזו שבה אגרוס שהשמש תזרח מחר, שגרעפץ של הכתב המדיני על משהו שלא קרה במשא-ומתן שלא התחיל ידחוף אחורנית - ובמהירות שיא - את הסקופ המוכח והממוסמך של הכתב בדרום על המתרחש במסדרונות עיריית באר-שבע (ובכוונה בחרתי עיר בסדר).
ג. טוב, התלוננו מספיק. רוצים לשמוע מה הפתרונות שלי? כי חשבתי על זה ברצינות. הם אולי לא ישימים לבחירות האלה, אבל לבטח בבחירות של 2018. קראו לזה מסקנות ועדת פויר, זה ייתן לכל העניין נופך רציני יותר.
אז ככה, הפתרון, הדי פשוט בסך-הכול, מתחלק ל-3 חלקים. הרובד הראשון מורכב מהדברים המובנים מאליהם, כמו להחיל מיידית את הלכת דרעי פנחסי בשלטון המקומי, לאכוף חזק וטוב יותר, להוקיע, לפטר ואף להושיב בכלא את מי שצריך, להוציא מהידיים של ראשי הערים את הוועדות לתכנון ובנייה ולהקים רשות אובייקטיבית, להקפיד על שקיפות ועל שיתוף ציבור, לבסס תקשורת מקומית חזקה ולבסס מין קוד אתי מוניציפלי (בין הרובד הראשון לשני נמצא מין חצי-רובד, ובו מציעה הוועדה בחום לאחד ערים. לא צריך 256 רשויות בישראל. הבזבוז הוא נוראי. צריך לאחד, ובמקביל לבסס שיטה של מועצות קטנות יותר, לשכונות ולרבעים, וכמובן לצמצם את מספר תאגידי המים, הביוב והתחבורה. הדבר יביא לניהול הרמוני יותר של המרחב).
ברובד השני ממליצה ועדת פויר להצמיד את הבחירות לבחירות הכלליות. נכון, זה יכול להיות קצת מסובך ועמוס - גם בראשם של האזרחים הטובים של המדינה וגם ברחובות שיתמלאו בתעמולה מזהמת; אבל מצד שני, זה יעלה באופן דרמטי את אחוזי ההצבעה, יעלה את קרנן של הבחירות המקומיות מהשפל שבו הן נמצאות כיום וייתן לאנשים תחושה של כוח ובעיקר אחריות, לא רק לגבי "מי יחלק את ירושלים" אלא גם לגבי "איפה צריכים לקום מגדלים חדשים".
ברובד השלישי, אני ממליץ, כיו"ר הוועדה, כסגנו וכמשנה לגזבר, על שני דברים. הראשון - לקצר את מקסימום הכהונה של ראש עיר לעשור. זה מספיק. בנוסף, פתרון שכבר הצעתי בקטנה: לעבור לשיטה של שני ראשים לכל עיר, שלושה זה אפילו יותר טוב. טריאומווירט מקומי. לא רוטציה. אני רוצה שהם ישבו ביחד, באותה הלשכה ממש ועל אותו שולחן אם אפשר. הם צריכים לנהל את העיר ביחד - תוך כדי מחלוקות ומריבות ומה לא - אבל שגם יפקחו אחד על השני (ועל השלישי), ימנעו אחד מהשני (ומהשלישי) שלל הזדמנויות לחטוא, ויכבדו אחד את השני (טוב, וגם את השלישי). כמו שאמרה לי פעם צוענייה זקנה: פחות פיתויים, פחות חטאים.
כן, כך תמגר ועדת פויר (הראשונה) את השחיתות בשלטון המקומי. ועדת פויר השנייה כבר תתקן את העולם כולו.
הרהור: מה לנו לבוא בטענות לבג"ץ שלא אכפת לו, אם לתושבים לא אכפת? הרי גם השופטים בתוך עמם הם יושבים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
