רגעי האושר (שלפני הדיכאון)

אין תשובה גלובלית ומוסכמת לשאלה מה הם אותם רגעי האושר האולטימטיביים והנדירים בחייו של אדם. אצל כל אחד זה אחרת: המהפכן הארגנטיני ארנסטו צ'ה גווארה הגדיר את רגעו המאושר ביותר כ"רגע בו אני הורג את האויב". המתמטיקאי והפילוסוף הישראלי חיים שפירא מצא באחד ממחקריו, כי רוב הנשים שכבר הביאו ילד לעולם מגדירות את הלידה כרגע השיא.

ישנם עשרות, אולי מאות אלפי אנשים בישראל, שרגעי האושר הגדולים שלהם דווקא דומים מאוד במהותם. האנשים האלו הם אוהדי כדורגל. עבורם, אלו הרגעים בטרם שהעונה מתחילה: כי אין דבר יותר משכר מתקופת ה-Pre-Season, תקופת החלפת התקליט. התקופה בה עולה על גדותיה הציפייה שהפעם, הפעם באמת - זאת הולכת להיות השנה הגדולה.

המחזות בקיץ הנוכחי לא מותירים מקום ספק באשר לעוצמות התופעה. זה ניכר באינפלציה בפיצוצי אימוני הבכורה על-ידי אוהדי הקבוצות, לרוב משולהבים בפירוטכניקה. זה בכלל לא משנה כמה חרא אותם אוהדים אכלו עד לפני רגעים ספורים מהקבוצה שלהם: ברגע שמגיע הקיץ, ה-GPS שלהם מחשב מסלול מחדש.

כשהמחזות הללו נראים אצל אוהדי "ארבע הגדולות", זה הליך די טבעי. התרגלנו. אבל איך אפשר לאכול את מה שקורה עכשיו עם אוהדי מכבי נתניה והפועל ב"ש? הראשונה ירדה ליגה בצורה מבישה, השנייה ניצלת כבר שנתיים מירידה במחזור האחרון. האוהדים? בטירוף. עד כדי כך שהגיעו במספרים גבוהים למשחק הכנה שולי ברעננה בין שתיהן בשבוע שעבר כדי להחליף ביניהם מהלומות וקללות. זהו אותו רצון צ'ה גווארי להרוג את האויב או אם תרצו רצון נשי להוליד כבר את הצאצא חדש (להוליד עונה חדשה במקרה של הכדורגל).

יש גם את אלו שלא מגיעים לאימונים ומשחקי אימון, אבל סתם נתקעים מול האינטרנט בכל שנייה פנויה כדי לחפש את הידיעה על החתמת שחקן, שתכניס אותם עמוק יותר לתוך הטריפ.

***

תחושת הדכדוך מתחילה לחלחל שבוע, שבועיים, מקסימום חודש לאחר שהכל מתחיל. כשהקבוצה לא מצליחה לנצח כל משחק 0-4; כשלא כל כדור עומק של קשר יצירתי מגיע ישר לרגליים של החלוץ; כשהלגיונר שחוזר לקול חצוצרות ולמרגלות שטיח אדום מתברר כפלופ; כשפתאום שוב מתברר שכדורגל מושלם יש רק בברצלונה (ואפילו שם העניינים מתחילים לדעוך קצת).

בשלב הזה, האופוריה של הקיץ כבר התחלפה לחרדה. חרדה מפציעה אפשרית של שחקן חשוב למערך; ממשחק החוץ הקשה באצטדיון דוחא; מההבנה שבכל שבוע קיימת אפשרות שתחזור הביתה בלילה של שבת גשומה עם לב קפוא מעצב. לחרדה מצטרף אחר כך זעם: על איגוד השופטים ששולח חדלי אישים מעלימי מס למגרשים; על ההתאחדות הרקובה; על הפרשן העילג בטלוויזיה שמשמיד את השידור; על אוהדים אחרים ששולחים לך הודעות טקסט חסרות קשר למציאות. אתה כועס על האבא או הדוד שבגללם בכלל התאהבת מלכתחילה במשחק המחורבן הזה.

להתפכחות המהירה מהאופוריה שמתוארת כאן יש הוכחה אמפירית: בארבע העונות האחרונות, הרייטינג של "המשחק המרכזי" בליגת העל עמד על הממוצע הכי גבוה שלו, באופן שיטתי, בסיבוב הראשון של כל עונה. בסיבוב השני ובפלייאוף הרייטינג רק דעך. כמה סמלי שהמשחק הכי נצפה בעונה החולפת היה במחזור הראשון (מכבי ת"א-מכבי חיפה).

אם הקבוצה שלך מצליחה ורצה יפה וחזק למעלה, אולי חלק מהתחושות האלו נחסכות ממך לכמה חודשים. אבל לא לאורך עונה שלמה: בסוף, רק קבוצה אחת לוקחת אליפות, ורק קבוצה אחת או שתיים ניצלות באופן הירואי באמת מרידת ליגה. כל היתר שוחות באפרוריות רגשית. סטטיסטית, לרוב אוהדי הכדורגל בעולם אין כמעט סיכוי לחוות התפוצצויות שמחה של הישרדות/אליפות יותר מפעם-פעמיים בכל ימי חייהם.

***

העונה של כמה קבוצות ישראליות מתחילה השבוע, אבל במובן מסוים, בנפשם של אוהדים רבים, העונה בכלל מתחילה עכשיו להסתיים.