התלהמות וכוחנות

אין דרך אחרת להגדיר את התגובה של ממשלת ישראל להחלטות האיחוד האירופי לגבי הטלת חרם וסנקציות על ההתנחלויות מאשר "נלעגת". הפוליטיקה הישראלית סובבת כבר חמישה עשורים על הטענה שאנחנו יכולים לעשות כרצוננו בשטח שהעולם מגדיר אותו ככבוש, ודבר לא יתרחש. לפתע, כמה מהטענות ה"הזויות" מתגשמות, והפוליטיקה הישראלית מתגייסת כדי להביע "אכזבה וזעזוע".

מה תוכן האכזבה? ראשית, הטענה כי לא ניתנה לישראל הזדמנות להבהיר את עמדתה. גם אם נניח שיש מה להבהיר, הדבר גובל בהתחסדות. בדצמבר 2012 פרסם "גלובס" מאמר על הלך-הרוח באיחוד, ועל הכוונה להפעיל סנקציות נגד התנחלויות בכל תוכנית סיוע עתידית של האיחוד, במיוחד בתוכניות סחר ובתוכניות מו"פ. הדברים נכתבו טרם הבחירות (שנערכו בינואר 2013) כאשר בעיתונות דיברו על ניצחון מוחץ הצפוי לליכוד בבחירות, ועל היעדר איום חיצוני על רה"מ בנימין נתניהו.

נלעגת לא פחות היא הטענה, שכבר ב-2005 היה צריך להתנגד לדרישת האירופים לסימון מוצרי התנחלויות. הדבר בא לרמוז, כמובן, שנתניהו היה מונע את ה"כניעה" של אהוד אולמרט, אשר הסכים לדרישה זו. אך צריך להזכיר שגם ראש הממשלה נתניהו הסכים "להחריג" את ההתנחלויות, ונכנע לדרישת ארגון ה-OECD לערוך מחקר סטטיסטי לגבי ישראל בתוך הקו הירוק. מאז, כל פרסום של הארגון לגבי ישראל כולל אזהרה לגבי טיב הנתונים הסטטיסטים של ישראל ה"מורחבת".

התגובה הישראלית כללה טענה שהחרם האירופי "יעודד את המהלכים החד-צדדיים של הרשות הפלסטינית". יצוין, כי מעשיהן של ממשלות ישראל בגדה המערבית ב-50 השנה האחרונות מבוססות על עיקרון החד-צדדיות. ישראל בנתה ערים ושכונות, הפקיעה קרקעות, הכשירה גניבת קרקעות, ונהגה באוכלוסייה האזרחית כרצונה. את הדברים האלה היא עשתה ללא הסכם או הסכמה, על-סמך הטענה שזו מדיניותה. על הדברים האלה חזר השבוע שר הביטחון משה יעלון.

האירופים רק ממשיכים את צורת החשיבה הטמונה בדבריו, רק שהם עושים זאת על-פי מדיניותם. צריך להתייחס גם לטענה כי המהלך האירופי "יפריע למאמץ לכנס את הצדדים למשא-ומתן". על איזה משא-ומתן מדובר? האם לאותו מאמץ של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי אשר ישראל הרשמית לא מתייחסת אליו, ומדליפה נגדו דברים? האם מדובר בפוליטיקאים כמו השר נפתלי בנט אשר הסבירו, רק לפני כמה ימים, למה בכלל צריך משא-ומתן?

חרם שקט

מכל זה ניתן ללמוד דבר חשוב. ממשלת ישראל הנוכחית אינה יכולה, וספק אם היא רוצה, לתת מענה למהלכים האירופיים. עצם קיומה הפוליטי תלוי בהמשך הקיפאון והדריכה במקום. דבר זה צריך להיות ברור לכולם, שכן הממשלה הפריטה מזמן את הסיכונים הכלכליים הכרוכים בהתנחלויות, והיא אינה נושאת בשום אחריות למה שיקרה לפרטים או לחברות בגין מדיניות זו.

במצב זה, גופים וארגונים ישראליים אשר יהיו זקוקים למענקים אירופיים, או לשיתופי-פעולה עם האיחוד האירופי, יאלצו לפעול בעצמם. יהיה עליהם להטיל חרם שקט על כל מה שקשור לנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק, בלי להודיע על כך ברבים. כלפי חוץ, כולם יתיישרו על-פי המנגינה הרשמית, אך בפועל כל מועצת מנהלים של גוף המקבל כסף אירופי תצטרך למצוא את הדרך להתנתק מהגדה המערבית, ולדאוג שהאירופים יידעו על כך.

התנהגות כזו כבר נצפתה בעבר, והיו חברות אשר צמצמו, ואף חיסלו, את הנוכחות שלהן מעבר לקו הירוק תחת לחץ אירופי. אין סיבה לחשוב שהדבר יהיה אחרת הפעם. פה ושם אמנם נשמע איומים על מוסדות שינהגו כך, בעיקר מצד פוליטיקאים מהימין. אך בפועל, זו תהיה הדרך היחידה של גופים לא מעטים בישראל לשרוד במציאות שבה כללי המשחק הפוליטי מבוססים על התלהמות וכוחנות.