טבח ילדים בלי קליע אחד

זה מזכיר קצת, טיפ-טיפה, את הפתיחה המפורסמת של "שתי ערים" לדיקנס. "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים" (בתרגום מחוספס מאנגלית). זה היה ההבדל בין לונדון לפאריס בימי מהפכת הדמים בצרפת, לפני 225 שנה.

זה אולי ההבדל בין שני מצבי-צבירה אנושיים בהודו. השבוע התפרסמה בה סטטיסטיקה מחממת-לב: הצמיחה הכלכלית המהירה של שמונה השנים האחרונות הפחיתה ב-15% את העוני: מ-400 מיליון ויותר ב-2005 ל-270 מיליון ופחות ב-2013. ללמדכם שגם כאשר הצמיחה אינה מאוזנת, גם כאשר היא משולה ל"טיפטוף" (trickledown, קוראים לה האמריקאים), בגאות גדולה גם הסירות הקטנות ביותר מצליחות להיחלץ מן השרטון.

זה נתון מרשים פחות מנתוני סין. שם, הרפורמות הכלכליות שהתחילו לפני 35 שנה הקטינו את העוני ב-50%. אבל הרפורמות של הודו התחילו רק לפני 20 שנה, ולא תפסו את תאוצת סין (כפי שיוכל להבחין כל משתמש בתשתית הודית). יתר על כן, קו העוני בהודו מטעים את הצורך בהסתייגויות יחסיות: עני הוא זה המשתכר 1,040 רופיות (בערך 63 שקל) באזורים עירוניים ו-800 רופיות בחודש (קצת פחות מ-50 שקל) באזורים חקלאיים.

פורקים את עול הסוציאליזם

יחסי כאשר יהיה, ההישג בעינו עומד. הודו מתקדמת. היא בוודאי נפרדה אחת ולתמיד מחזון העוני המזכך של אבותיה המייסדים. הם הניחו שהחלופה היחידה לעוני היא ויתור על צביונה, על תרבותה, על הרגליה. אבל רומנטיזציה של עוני אינה נוסחת התקדמות; וכפי שהתברר להודו לפני קצת יותר מ-20 שנה, היא אפילו נוסחה לדריכה במקום. כאשר לממשלה בניו דלהי נשארו יתרות מטבע חוץ מספיקות ליבוא של שבועיים, היא פרקה את עול הסוציאליזם הרוחני של מייסדיה, ופתחה את הדלת מעט מעט לפני העולם החיצון.

הפתיחה איטית מאוד. בהודו מוסיפים להתקיים כיסי התנגדות גדולים ורבי-כוח כמעט לכל צורה של השקעה זרה. מפלגת הקונגרס שבשלטון איבדה בשנה שעברה את הרוב שלה בפרלמנט, מפני שהחליטה להרשות לרשת הכולבו הענקית Walmart להיכנס להודו. בעיני מבקריה, מימין ומשמאל, הממשלה פגעה באושיות חייה של הודו, לא פחות ולא יותר.

השבוע, ביום שבו התפרסמה הסטטיסטיקה החדשה על העוני, הממשלה הסירה עוד כמה מכשולים מלפני משקיעים זרים. ההגבלות על בעלות זרה מוסיפות להיות דרקוניות ברוב ענפי הפעילות הכלכלית, אבל החל מן השבוע נפתחה דרך לזרים לשלוט בחברות טלקומוניקציה ובשירותים פיננסיים מסוימים. הופקעה במקצת אפילו קדושתה של פרת התעשיות הצבאיות: ההגבלה החד-משמעית של 26% היא עכשיו פחות חד-משמעית, אם כי ועדה ממשלתית תצטרך להחליט בכל מקרה לגופו.

זה קורה באיחור, אולי איחור ניכר, אבל ההודים יגידו שככה זה בדמוקרטיות מסובכות, והצדק כנראה איתם. ממש כמו לפני 23 שנה, כאשר מצוקת מטבע חוץ חייבה רפורמות מבניות, כך גם השבוע: חולשתו הנמשכת של המטבע הלאומי (מ-45 לדולר ב-2011 ל-60 לדולר בתחילת החודש) היא הסיבה העיקרית. אינפלציה של מחירי מזון מהלכת אימים על שוקי הודו. דיפלומטית מערבית מנוסה העירה השבוע, שהאמרת מחירי הבצל העלתה את מפלגת הקונגרס לשלטון, והאמרת מחירי העגבניות תוריד אותה משם.

הסעודה האחרונה בביהאר

החדשות האיומות של השבוע אינן שייכות לשום קטגוריה של מאקרו. הן מזכירות את חלקיותה המכאיבה של כל התקדמות בארץ לא מפותחת. הן באות מביהאר, המדינה הענייה ביותר של הודו. מפקד 2011 מעמיד את אוכלוסייתה על 103 מיליון (צירוף צרפת ופולין). 30% ויותר של תושביה חיים מתחת לקו העוני. ההכנסה השנתית לגולגולת היא שליש ופחות מזו של שאר הודו.

בעיירה ששמה גאנדאמאן, 100 ק"מ מפאטנה, עיר הבירה של ביהאר, מתו השבוע 27 ילדים, בני 5 עד 12, לאחר סעודת הצהריים שלהם. עוד 23 ילדים מאושפזים בבתי חולים. על האורז והשעועית שהוגשו להם נמצאו עקבות של חומר זרחני, המשמש להדברת מזיקים. בין המתים גם שני בניה של המבשלת.

הורים נסערים פרצו לרחובות, רגמו תחנות משטרה באבנים, העלו כלי רכב באש, ותבעו את ראשיהם של הפוליטיקאים. כרגיל במקרים כאלה, שמועות נפוצו על הרעלה מכוונת לשם רווח פוליטי.

צריך להגיד שגם בהודו ידועת הטרגדיות, המפורסמת בזילות חיי האדם שלה, החדשות האלה עצרו את הנשימה: לא רק עצם הטרגדיה, אלא מה שהיא מסמלת. בחדר האוכל העלוב של בית הספר העלוב בעיירה העלובה שבמדינה העלובה היטשטשו לחלוטין הגבולות בין תקוותיה של הודו ובין אסונותיה.

"הזכות לחינוך"

ממשלת הודו מסבסדת כדי 65% את הזנת הילדים בבתי ספר יסודיים. אולי 200 מיליון ילדים ניזונים מדי יום ביומו בבתי הספר שלהם. בסוף 2002 נוסף תיקון "על הזכות לחינוך" לחוקת הודו, שקבע, כי "המדינה תספק חינוך חינוך חובה חינם לכל הילדים בני שש עד 14". לתוכנית הענקית הזו קראה ממשלת הודו "סארבה שיקשה אבהיאן", או "התנועה לחינוך לכול" (ssa.nic.in).

חוק או לא חוק, איך מביאים את הילדים לבתי הספר? בחלקים גדולים של הודו, הורים זקוקים לעזרת ילדיהם בעבודות חקלאות ובהשלמת הכנסות. את החוק אפשר כמובן לאכוף, בכוח ובאיומים, אבל כרגיל קצת פיתוי לא יזיק. בארץ רבת עוני, ההבטחה להאכיל את הילדים היא רבת כוח. יתר על כן, צריך להאכיל אותם, מפני שחלק גדול מאוד מהם אינם מקבלים די קלוריות ופחמימות בבית. הקשר בין תזונה לקויה ובין הישגים ירודים בחינוך אינו צריך הוכחות.

מה שמחזיר אותנו אל הטרגדיה בביהאר: שלחנו את ילדינו לקנות השכלה, והם חזרו מתים. זו היתה אחת הקריאות שבקעו מפי הורים שבורים. ראש הממשלה של ביהאר (תוארו הרשמי הוא "ראש השרים", "צ'יף מיניסטר") הקים מייד ועדת חקירה, והציע פיצויים: 200 אלף רופיות (בערך 12,000 שקל) לכל ילד מת. אחד משריו הטיל את האחריות על יריבים פוליטיים, מבלי לנקוב בשמם ומבלי להציג הוכחות.

יורש העצר נגד הג'וקר

זה זמן פוליטי מתוח מאוד בהודו, והוא מתוח במיוחד בביהאר. החודשים הבאים בחיי הודו עומדים בסימן הכנות לבחירות. לפני סוף השנה יהיו בחירות בחמש מדינות של הודו (מתוך 28), ובעוד תשעה חודשים לכל היותר יהיו בחירות כלליות. קדחת בחירות שורה על דלהי, לרעת תהליכי החקיקה וקבלת ההחלטות.

מפלגת הקונגרס מכינה כנראה את כס ראש הממשלה ליורש העצר של שושלת נהרו-גאנדהי, ראהול גאנדהי, בנה של נשיאת המפלגה סוניה גאנדהי. אביו וסבתו היו ראשי ממשלות, ונרצחו. סבא-רבא היה ראש הממשלה הראשון ומאריך הימים ביותר של הודו. האופוזיציה שולפת ג'וקר אפשרי מחפיסת הקלפים: ראש הממשלה של מדינת גוג'ראט, נארדרה מודי, אחד הפוליטיקאים החריפים והמצליחים ביותר שידעה הודו זה שנים רבות.

בעייתו הגדולה ביותר של מודי היא זיהויו הקרוב עם הימין הדתי של ההינדו. ראש הממשלה של ביהאר פרש זה לא כבר מן הברית של מפלגות האופוזיציה במחאה על התייצבות מודי בראש מטה הבחירות של הברית. ביהאר רבת האוכלוסים תהיה משדות הקרב העיקריים במערכת הבחירות. היא שולחת עשירית מן הצירים בפרלמנט. לטרגדיה בבית הספר בביהאר עשויות להיות תוצאות פוליטיות שיחרגו הרבה מעבר לגבולותיה של המדינה הזו.

"כאשר אתם מרעילים את ילדיכם"

ההרעלה ההמונית בביהאר העניקה הזדמנות לתקשורת ההודית להזכיר לצרכניה שהרעלות מזון בבתי ספר הן עניין רגיל, אם כי אינן מסתיימות בטבח. רק בשבוע שעבר, שבועון בגואה ערך תחקיר על ממדי הרעלות המזון במדינה הקטנה והסימפטית הזו. הכותרת בראש עמודו הראשון אמרה כמעט הכול: "הניחו לילדיכם לרעוב ובלבד שלא יצטרכו לטעום את ארוחות הצהריים האלה" (tinyurl.com/okxgfgl). מאמר המערכת של העיתון הכריז, "כאשר אתם מרעילים את ילדיכם, אין לכם מקום בחברה בת-תרבות".

המתח הפוליטי מניב התכתשויות יומיות, שדרגות הכיעור שלהם משתנות על פי הנסיבות. נארנדרה מודי הוא נואם מצוין, ולשונו משופעת במטאפורות. הואיל והוא מדבר הרבה, הוא גם מועד לא מעט. בראיון עיתונאי אחד הוא ניסה להגן על עצמו מפני האשמות, שהוא לאומן הינדואי שונא מוסלמים. הוא מוחזק אחראי, ישיר או עקיף, לטבח של יותר מ-1,000 מוסלמים במדינתו לפני 11 שנה.

מודי מחה בתוקף. איך אפשר להגיד עליו שאין הוא רגיש לחיי מוסלמים. הלוא לבו כואב אפילו כאשר רכב השרד שלו פוגע בכלבלב קטן ברחוב.

הדעת נותנת שמודי התכוון להגיד, שהוא רגיש לכל אבדן חיים. אבל באווירה הפוליטית הקיימת יריביו טעו על המטאפורה הזו במוצאי שלל רב. מודי, הם אמרו, השווה את המוסלמים לכלבי רחוב.

המטאפורה הלא-מוצלחת הזו נשמעת קצת יותר משכנעת בביהאר. הגורים הרכים רק רצו לאכול משהו, כאשר גלגלי המכוניות הדוהרות השיגו אותם.

הצו לביטחון המזון

לפי "מדד הרעב העולמי" (ifpri.org), הודו שניה רק למזרח-טימור הזעירה באחוז הילדים הסובלים מתת-תזונה. 43% מילדיה מסווגים כנמוכי-משקל; המספר היחסי בסין, למשל, הוא 3.4%; בברזיל, 2.2%; בדרום אפריקה 8.7%; ברוסיה 0.7%. הבחירה אינה מקרית: הארבע האלה הן שותפותיה של הודו בגוש המכונה BRICS, של מעצמות כלכליות "מגיחות".

אף-על-פי-כן צריך למהר ולהוסיף, שנקודת המוצא של הודו היתה קשה במיוחד. ב-1990, לפני תחילת הרפורמות, 30% מתושביה סבלו חרפת רעב. המספר הזה פחת עד 22% ב-2012. בסין, ב-1990, הרעב הקיף כמעט 12% של האוכלוסייה, ופחת מאז עד 5.1%.

החודש חתם נשיא הודו על צו לתכנית "ביטחון המזון". עם החלתה, היא תבטיח חמישה ק"ג של דגנים ל-67% של האוכלוסייה במחיר מסובסד עד מאוד של אחת עד שלוש רופיות, בעצם חינם. הואיל והכול עכשיו פוליטי, תשעה חודשים לפני הבחירות הכלליות, האופוזיציה מאשימה את הממשלה במעשה לא-דמוקרטי. התכנית הזו, היא אומרת, חייבה חקיקה בפרלמנט, לא צו נשיאותי.

היא כנראה צודקת. אבל לממשלה אין רוב בפרלמנט, והיא היתה עלולה ליפול. יש לה לעומת זאת צרכים אלקטורליים, ודאגה לעניים ולרעבים היא הצורך הדחוף ביותר.

* רשימות קודמות של יואב קרני ניתן למצוא ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny