מחווה למאפיה

"סטודיו למשחק", יום ה' 22:55, ערוץ 8

נתחיל ברטרו גדול אף יותר, זה של פתיחת משחקי המכבייה (20:30, ערוץ 1). לכאורה "אולימפיאדה" יהודית (זה כמו אולימפיאדה רגילה, רק יותר לאט), ולמעשה גרסת המאה הקודמת של ג'יי-דייט. מי שבכל זאת החליט לתת צ'אנס לשידור הישיר יגלה שדני בויל שביים את אירוע הפתיחה של אולימפיאדת לונדון בקיץ שעבר, יכול להמשיך לישון בשקט, בלי לחשוש שמאיימים על מקומו בהיסטוריה. מי שלא מחפש להשתדך ליהדות צפון-אמריקה ורוצה רטרו עדכני יותר (וכן, אני יודע שמדובר בהיפכה-מסתברה), יואיל להיכנס בבקשה ל"סטודיו למשחק" שבו מארח ג'יימס ליפטון את ג'יימס גנדולפיני. מדובר בשידור חוזר לציון 30 למותו של המאפיונר הטלוויזיוני הגדול מכולם, כאשר הידיעה שהגיבור כבר לא איתנו, מוסיפה לתוכנית ממד חדש.

השיחה עם ליפטון מלמדת עוד קצת על מה שחשבנו מזמן: הייתה בגנדולפיני האיש חביבות טבעית גדולה שחלחלה אל הדמות המפורסמת שגילם וגרמה לנו לאהוב אותה.

תפסת מרובה

"מה נסגר?", יום ו' 22:35, ערוץ 10

אני מודה שאהבתי הרבה יותר את "מה נסגר?" של רועי בר-נתן בתחילת דרכה, כשהייתה עדיין משהו בין פינה בסוף החדשות או מעברון בדרך לתוכנית הבאה. היא הייתה מפתיעה, רעננה ומצחיקה מאוד. ההצלחה של האנדרדוג הטלוויזיוני הזה הביאה להרחבת הפורמט לתוכנית בת 40 דקות. לכאורה שמחה גדולה לחובבי הז'אנר (למקרה שלא צפיתם בו עדיין - מעין "פספוסים" של תוכניות טלוויזיה בערוצים אחרים). למעשה איבדה התוכנית חלק מהקומפקטיות הנשכנית שלה: הפינות המבוימות שנוספו לה אינן מצחיקות מספיק, גם חלק מה"גגים" הקבועים, כמו פינתו של הרב פנגר (סוג של סטנדאפיסט מתוסכל שנראה כמו הגרסה המטורפת מעט של בדיחות הקרש שנוהגים רבנים לספר במהלך עריכת חופות), הצליחו להצחיק בעיקר בפעמים הראשונות. ועדיין, למרות שהתוכנית הפכה למעט מייגעת, יהיה בה, כמעט תמיד, איזה רגע אחד מצחיק באמת שרק למענו שווה לשאת את הפורמט המורחב והמעט מייגע של העונה הנוכחית.

דובי לא-לא

"טד", שבת 22:00, "יס 2"

סת' מק'פארלן הוא ללא ספק האיש החשוב ביותר בקומדיה האמריקנית העכשווית, בוודאי כשמדובר על תוכניות טלוויזיה. הסיבה פשוטה: במדינת הפוליטקלי-קורקט שבו כל אמירה עם מעט לחלוחית נתפסת כפוגענית כלפי שחורים, יהודים, מוסלמים, נשים - וכל "מיעוט" (גם אם הוא הרוב) בעל זכות להגדרה עצמית, הפכו רוב ה"סיטקומים" לחסרי שיניים. חצי שעה של חיוכים עם מוסר השכל קטן בסוף שמעוררים געגועים עזים לדעות הקדומות של ארצ'י באנקר. מק'פארלן שבר את הנוסחה הזאת כשהוא מדלג מעבר לגדר על גבם הצהבהב של "הסימפסונים" ששכבו עליה למענו. המפורסמת ביצירותיו היא "איש משפחה", מעין יריקה בפרצופה של אמריקה שרצפת חדר האנימציה שלה ספוגה בדמה של כל פרה קדושה אפשרית. את המוניטין הזה לקח מק'פארלן אל הקולנוע עם "טד". על חייו של "לייט בלומר" שקשור עדיין קשר עז לדובי שלו שמנהל את חייו. מק'פארלן ניסה להעתיק כאן לקולנוע את הקונספט שעובד כל-כך יפה בטלוויזיה: לדמויות שאינן בשר ודם (בין אם מונפשות ובין אם עשויות צמר וממולאות בחומר ספוגי), שמורה זכות לומר את מה ששחקן רגיל לא יכול היה להוציא מפיו (בטח בהוליווד השמרנית). הניסיון הצליח רק חלקית: ל"טד" אין עוצמות כמו ל"איש משפ חה" בתחילת דרכה, אבל יש בו לא מעט רגעים מצחיקים, כמו שהצליח מק'פארלן לחולל בטקס האוסקר האחרון, למבוכתם של צבועי הוליווד.