הקשר האירוויזיוני

החרם שהטיל האיחוד האירופי על ישראל הוטל אמנם על-ידי מוסד אירופי רשמי, אבל המקור שלו אינו ראשי המדינות, אלא הציבור. בעבר, ישראל נתפסה כמדינה שתושביה חילונים, דומים לאירופים, דורשי שלום המנסים להתקיים בעולם עוין. כיום, הציבור האירופי חש שישראל היא מדינה שנעשית דתית יותר, מפלה את אזרחיה על רקע מוצא וגזע, ומונעת מעם אחר את זכויותיו הלגיטימיות לחופש ולהגדרה עצמית.

וכך, הציבור האירופי מפתח יחס עוין לישראל, שמשפיע גם על עשיית עסקים עם ישראל. כיוון שלישראל יש הרבה מה לייצא והרבה מה לייבא, רוב החברות ממשיכות לעשות עסקים עם חברות ישראליות, אבל הן משתדלות להצניע זאת ונמנעות מלפרסם חברות ישראליות שהן עובדות איתן ולא לשלוח עובדים לישראל.

התוצאה היא שחברות ישראליות צריכות למצוא דרכים עוקפות ויקרות כדי לפרסם את עצמן ולעשות עסקים. זה נכון הן לחברות תעשייה ישראליות והן לחברות תיירות ושירותים. אחת הסיבות שתיירים מאירופה לא מגיעים לישראל גם בזמני רגיעה ביטחונית היא החשש שנסיעה לישראל תעלה להם בגינויים מהחברים.

דוגמה ליחס העוין והשפעתו על חברות ישראליות נביא ממחקר על הקשר בין אופן התפיסה של תושבי מדינות באירופה את תושבי מדינות אחרות, והסיכוי שקרנות הון-סיכון ממדינה אחת ישקיעו בחברות היי-טק במדינות אחרות. אחד המדדים שבהם השתמשו עורכי המחקר הוא הציונים באירוויזיון.

התברר, שככל שהציונים שנותנת מדינה אחת למדינה אחרת יורדים, יורד גם הסיכוי שקרנות הון-סיכון מהמדינה הראשונה ישקיעו בחברות היי-טק מהמדינה השנייה. בהתחשב בציונים שישראל משיגה באירוויזיון בשנים האחרונות, תוצאות המחקר מראות שגם בלי חרם רשמי עליה, הסיכויים של חברות היי-טק ישראליות לקבל מימון אירופי הולכים ויורדים.

למזלה של ישראל, לרוב המנהיגים האירופים יש תמונה מאוזנת יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאשר לציבור. המנהיגים מבינים גם (יותר מהציבור) את היתרונות הכלכליים-אסטרטגיים של יחסים חיוביים עם הממשל בישראל. לכן, רוב הממשלים באירופה, אף שנדמה לנו שהם עוינים את ישראל, מפגינים יחס חיובי בהרבה מהיחס של הציבור. ומכיוון שכך, הם סופגים הרבה ביקורת ציבורית, ומחפשים דרכים לשחרר את הקיטור שמופנה נגדם.

החרם שהוטל על מוסדות שפועלים בהתנחלויות הוא דוגמה לשחרור קיטור כזה. החרם שהטיל האיחוד האירופי מאפשר לפוליטיקאים להראות לציבור שהם "פועלים"; ועם זאת, כיוון שהחרם הוטל על-ידי האיחוד, כל מנהיג מרגיש שהוא לא אחראי לו אישית ושהחרם אינו מחייב אותו.

היות שהלחץ לחרם מגיע מהציבור ולא מהמנהיגים, פעולות ישראל יכולות לסייע רק מעט. כדי לשנות את היחס, על ישראל לשנות את התפיסה הציבורית ולפעול ולשכנע את העולם שישראל מעוניינת בשלום ולהימנע מדיבורים נגדו. אחרת, גם ממשלי אירופה ילכו בעקבות הציבור, והחרם הנוכחי יהיה רק ההתחלה.

הכותב הינו כלכלן במכללה האקדמית נתניה