בית המשפט המחוזי מרכז חייב את 7 הבנקים הגדולים בישראל - בנק הפועלים, לאומי, הבינלאומי, דיסקונט, מזרחי-טפחות ומרכנתיל דיסקונט - להשיב לחברות שבשליטת איש העסקים גד זאבי סכום המוערך בכ-50 מיליון שקל. זאת, בגין "ריבית הפרה", בה חויבו שלא כדין עקב עיכוב שחל בפירעון הלוואה שנתנו להן הבנקים לצורך מימון רכישת מניות בחברת בזק.
מדובר בפסיקה תקדימית, במסגרתה קובע השופט בנימין ארנון כי בסמכותו של בית המשפט להתערב בריבית "הפרה" שנקבעה בחוזה הלוואה בין בנק ללקוח, מכוח היותה של ריבית זו בגדר פיצוי מוסכם (כקבוע בסעיף 15(א) לחוק החוזים - תרופות).
פסק הדין עוסק עוד בפרשנותם של חוזים וביכולתו של בית המשפט לחלק מחדש את הסיכונים בין הצדדים לחוזה, בעת שנוצרו נסיבות חריגות שהצדדים לא צפו בעת כריתתו.
בהקשר זה נקבע כי ריבית ההפרה נועדה לשקף, בין היתר, את הסיכון הגדל של המלווה, הנובע מהפרת הסכם ההלוואה על-ידי הלווה, ואולם אין בכך כדי למנוע את סמכות בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם.
עיכוב במימוש
פסק הדין ניתן במסגרת תביעת ענק בסך של כ-800 מיליון שקל, שהוגשה באוקטובר 2009 על-ידי חברות בשליטת זאבי - "זאבי תקשורת אחזקות" ו"זאבי תקשורת מימון וניהול" - נגד 7 הבנקים הגדולים. זאת, בדרישה להשיב להן את ריבית ההפרה שהם גבו מהן על הלוואה שנטלו ב-1999 לצורך רכישת כ-20% ממניות בזק.
החברות התובעות שיעבדו את מניות בזק שרכשו כנגד ההלוואה, אך בשל ירידת ערכן לא עלה בידי החברות להחזיר את חובן. עקב כך מונה, לבקשת הבנקים, עו"ד אלקס הרטמן ככונס נכסים על המניות לצורך מימושן המיידי.
ואולם, המניות הוחזקו בידי הכונס במשך כ-8 שנים, ורק ב-2009 הוא החל במכירתן. למרות שעם מינוי הכונס הוצאו המניות משליטת החברות שבשליטת זאבי, ולמרות שההחלטה בדבר מועד מכירתן של המניות הייתה נתונה בידי הבנקים והכונס - המשיכו הבנקים לחייב את החברות במשך כל תקופת הכינוס בריבית הפרה בגין הפיגור בהחזר ההלוואה.
סכום ריבית ההפרה שהצטבר לאורך השנים הגיע לכ-840 מיליון שקל, ששולם על-ידי החברות התובעות, בנוסף לריבית ההסכמית שנקבעה בהסכם ההלוואה. החוב בגין ההלוואה נפרע רק לאחר שהושלמה מכירת מניות בידי הכונס.
רווחים לא צפויים
במסגרת המרצת הפתיחה שהגישו כנגד הבנקים, באמצעות עורכי הדין גיורא ארדינסט, רן שפרינצק, מיטל טויסטר ותומרו יסמן ממשרד ארדינסט-בן-נתן ושות', טענו החברות מקבוצת זאבי כי לחיובן בריבית הפרה במשך תקופת הכינוס אין כל בסיס.
ראשית, נטען כי לפי פסיקת העליון, סעיף חוזי הקובע ריבית הפרה נחשב כסעיף של פיצוי מוסכם, שלפי חוק החוזים בית המשפט רשאי להפחיתו. זאת, אם נמצא כי אין יחס סביר בין סכום החיוב לבין הנזק אותו יכולים היו הצדדים לצפות באופן סביר בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה, כפי שאירעה בפועל.
לגרסת החברות, הפחתת הפיצוי המוסכם מחויבת, בין היתר, לנוכח הזמן הממושך שחלף מיום ההפרה ועד למועד פירעון ההלוואה. לדבריהן, אין ספק כי כוונת הצדדים בעת חתימת הסכם ההלוואה לא הייתה כי ההוראות בדבר ריבית ההפרה יחולו בנסיבות בהן נמשך כינוס הנכסים שנים כה רבות.
לטענת התובעות, כוונת הצדדים הייתה כי ההוראות בדבר ריבית ההפרה יחולו החל מהמועד בו היה עליהן להחזיר את ההלוואה, ולכל היותר במשך מספר חודשים לאחר מכן, הדרוש לצורך מימוש המניות.
עוד נטען כי הנזק אותו יכולים היו הצדדים לצפות מראש כתוצאה מהאיחור בהחזר ההלוואה אינו מתקרב ל-840 מיליון שקל, אלא מסתכם בכ-37 מיליון שקל. זאת על-בסיס חוות-דעת כלכלית מטעם פרופ' חיים לוי ופרופ' שיקי לוי.
בנוסף טענו החברות כי יש להימנע מחיובן בריבית הפרה, כיוון שגבייתה מהווה התעשרות לא מוצדקת של הבנקים. לדבריהן, הבנקים לא ציפו ולא היו יכולים לצפות לגרוף רווחי-עתק בסך של כ-840 מיליון שקל, מעבר לריבית ההסכמית.
לפי השתלשלות העניינים בפועל, נטען, לא רק שלבנקים לא נגרם נזק כלשהו - אלא שלמעשה הם אף זכו ברווחים ניכרים כתוצאה מהעיכוב בהחזר ההלוואה. זאת, כתוצאה מההפחתה בשיעור מס החברות בין התקופה בה הבנקים רשמו הפסדים בגין חוב ההלוואה לבין התקופה בה נוצר להם רווח בשל פירעונה.
"שיעור מקובל וסביר"
מנגד, הבנקים טענו, באמצעות עורכי הדין אורי גאון, ליאת עיני ונורית ברלינר ממשרד לוינבוק ושות', כי ריבית ההפרה אינה מהווה פיצוי מוסכם, וממילא היא עמדה על שיעור מקובל וסביר.
לטענתם, אין כל בסיס עובדתי או משפטי לטענות החברות מקבוצת זאבי, ותביעתן מבוססת כולה על חוכמה בדיעבד, ומתעלמת מההסכמות המפורשות שבין הצדדים.
הבנקים הדגישו גם כי החברות מתעלמות מכך שהליך הכינוס הוא שאיפשר להן לגרוף רווחי-עתק לכיסן, בעוד שאם המניות היו נמכרות במועד מימוש מוקדם יותר, ובוודאי בסמוך למועד מינוי הכונס, הן לא היו מרוויחות דבר.
פיצוי מוסכם
השופט ארנון קיבל באופן חלקי את תביעתן של החברות, וקבע כי ריבית פיגורים בחוזה הלווה שבין לקוח לבנק מהווה פיצוי מוסכם, שלבית המשפט יש סמכות להפחיתו - ולא "מחיר חוזי", כטענת הבנקים. זאת, ציין השופט, למרות שאין עדיין קביעה מופרשת של בית המשפט העליון בנושא.
בנסיבות העניין, נקבע כי הליך כינוס הנכסים נמשך תקופת זמן חריגה באופן משמעותי ביחס למקובל, וכפועל יוצא מכך הוא חרג מציפיות הצדדים במועד חתימת הסכם ההלוואה.
"ניסיונם של הבנקים הנתבעים לראות בריבית ההפרה 'מחיר חוזי' ותו לא", ציין השופט, "מתעלם מכך שמדובר בכספים שהזכות לקבלם קמה רק בנסיבות בהן מתרחשת הפרת החוזה, וכאשר ההלוואה נפרעת במועדה, אין כמובן זכות לגביית סכום זה.... מבחינה מהותית, ריבית ההפרה מהווה פיצוי מוסכם מראש שנועד לפצות את הבנקים על נזקים העלולים להיגרם להם כמלווים, כתוצאה מאי-פירעון החוב במועדו".
עוד דחה השופט את טענת הבנקים כי ריבית ההפרה כלל לא נועדה לשקף סיכון נוסף למלווה. "מבחינה כלכלית, ככל שההלוואה מסוכנת יותר - תיגבה ריבית גבוהה יותר, הגם שהסיכוי לגבייתה (ריבית הקרן) קטן", ציין השופט.
בהתאם לכך הפחית בית המשפט את שיעור הריבית בה חויבו החברות שבשליטת זאבי החל מיום 1.11.07 ועד לסיום הליך הכינוס בנובמבר 2009 - משיעור של 3% לשיעור של 2.5%.
בית המשפט קבע כי על הבנקים להשיב לתובעות את סכומי הריבית שנגבו ביתר בגין תקופה זו, ולהערכת גורמים המעורבים בתיק, סכום ההחזר יעמוד על כ-50 מיליון שקל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
