הזפת בחוף הים היא מקרה מעניין. האם אנחנו נוסטלגיים עד כדי כך שנרחיק לכת אל האבסורד שבגעגוע לדלק שנשפך לים ונסחף לחוף תוך כדי שהתגבש לגושים של חומר כהה, צמיגי ודי מסריח שצף במים באין מפריע ונדבק לרגליים? חומר שהדרך היחידה להוריד אותו הייתה לשפשף את הרגל בשטיח טבול בנפט שהוצב על מין הליכון חלוד? האם ילדותנו נראית לנו עכשיו, ממרחק השנים, כה קסומה ומלאה בתמימות ויופי עד כדי כך שאפילו טבילה המונית בפח של זבל וזפת נראית לנו כמו ביקור באיזה גן עדן אבוד?
מוזר. ובכל זאת, כך הדבר. אנחנו מחייכים בחיבה כשעולה הזיכרון של העמידה בתור בחול הרותח בהמתנה למתקן ההסרה, אולי אנחנו אפילו זוכרים את עצמנו מנווטים יחפים בין הגושים הממלאים את החוף או מתחמקים במים ממגע החרצפים - ראשי התיבות של חרא צף - שכשמם כן היו. לאף אחד זה לא היה נראה מוזר, עד כמה שאני זוכר, שזה מה שהגלים נשאו עימם. זה היה מאוד נורמלי, להשתכשך בחתיכות של זפת וצואה. האם אנחנו אמורים לפתח נוסטלגיה לשני החומרים האלה?
מוזר, ובכל זאת, כך הדבר. אנחנו מחייכים בחיבה כשעולה הזיכרון של הילדות, תמיד יהיה מישהו שיגיד לך שגם הוא "זוכר את הריח", אבל מדחיק ריח של מה זה באמת היה. אולי היינו ילדים ואולי הכול היה תמים, אבל למעשה היינו נתונים למתקפה דו-כיוונית. הספינות שפכו עלינו דלק מהים, והמדינה שפכה עלינו ביוב מהיבשה. צינורות גדולים ופתוחים הנשפכים לים היו מראה נפוץ. אנשים היו שוכבים לידם על מגבות.
וככה זה היה - אפס מודעות סביבתית - עד שבאו חוקים שהסדירו ופקחים שאכפו, והחתיכות הקטנות נעלמו מחיינו. כמה שנים אחר כך הצטרפו אליהם מתקני ההסרה החלודים, למרות שעדיין אפשר לראות אותם מדי פעם, אנדרטאות קטנות ומתכלות.
אז לא. לא לכל דבר שהיה צריך להתגעגע ולא כל מה שנעלם צריך להפוך לנוסטלגיה. טוב שעברה הזפת (עטרן) מן העולם, וטוב שנעלמו החרצפים - זין חית שניהם ביחד (זהו זר חבצלות, כתבה נעמי שמר). נשארנו עם המדוזות, אבל זה כבר באות מ'.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
