לא בשלים לשלום

"אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת-אחת... ולשנוא ולסלוח ולזכור ולשכוח ולסדר ולבלבל ולאכול ולעכל את מה שהיסטוריה ארוכה עושה בשנים רבות מאוד". גם עמים ומדינות כך.

בשירו "אדם בחייו", שממנו לקוחות השורות האלה, תפס יהודה עמיחי את תמצית המצוקה הקיומית: "אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכל". לעמים ולמדינות, שזמנם בידם, שתוחלת חייהם שואפת לנצח וששעונם מתקתק הרבה יותר לאט, יש אופציה להתמהמה.

הבעיה הכורדית נעוצה בעכוז הטורקי כבר משנות ה-30 של המאה שעברה. הפלגים הנצים באירלנד הקיזו זה את דמו של זה כ-300 שנה לפני שהחליטו לכבות את האיבה ביניהם. וכך גם הסכסוך הציוני-פלסטיני, ששורשיו עמוקים הרבה יותר מאלה של מדינת ישראל: הוא נשאר ויישאר איתנו עוד שנים רבות, עם כל הכבוד ליכולת הנדנוד הטרחני של ג'ון קרי.

אבא אבן אמר פעם שהפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. לו היה אבא אבן פלסטיני, הוא היה אומר אותו דבר על הישראלים. בואו נבדוק כמה הזדמנויות לא החמיצו הצדדים להחמיץ הזדמנויות (מניין סלקטיבי): סבב השיחות הקודם ב-2010, ועידת אנאפוליס, מפת הדרכים, ועידת קמפ דייוויד השניה (בתקופת ממשל קלינטון), הסכמי אוסלו (ההיו או חלמנו חלום?), ועידת מדריד...

בעליל, ישראל והפלסטינים אינם מוכנים ואינם בשלים לשלום גם אם הדיפלומטיה המצוינת של ג'ון קרי מזליפה מי ורדים על צחנת האמת הזו. כנראה שדור המנהיגים הנוכחי של ישראל ושל הפלסטינים הוא דור המדבר (כן, גם נפתלי בנט הצעיר הזקן). אולי צריך לחכות עוד דורותיים, שלושה, עד שיצמחו מנהיגים עם הקליבר והחזון של יצחק רבין בירושלים וברמאללה, שיסבירו לעמיהם את עלויות הסכסוך ואת התועלות שיניב סיומו.

אלה שמצדדים בשלום אף אינם יכולים לסמוך על הלוליינות הדיפלומטית של וושינגטון או על שריריה. מבחינתם, היא נמר רפוס שרירים. ארה"ב היא מטיבתה הגדולה של ישראל. בלעדיה, קיומה היה תלוי על בלימה. אבל מנועי הלחץ שנגזרים מהמציאות הזו - הסיוע הצבאי למשל, או שיתוף הפעולה המודיעיני, או התמיכה הפוליטית - כל המנועים האלה הם תיאורטיים בלבד והם יישארו כאלה בעתיד הנראה לעין. שום ממשל בארה"ב, דמוקרטי או רפובליקני, לא יעז לאיים על ישראל בנשק יום הדין (סגירת ברז הסיוע) ובוודאי לא להפעילו, אם לא מאהבת ישראל אז בגלל העובדה שצעד כזה יהיה משול להתאבדות פוליטית.

על רקע זה, יש ישראלים שחשים עצמם עתה נבגדים לנוכח יוזמת קרי. הטענות שהם משמיעים נגד ארה"ב נובעות מעלבון: אלינו אתם נטפלים? שכחתם מה קורה בסוריה? טחו עיניכם מראות את המשטמה היוקדת של העם המצרי כלפיכם? אבל בוושינגטון רואים זאת קצת אחרת: הבחישה בקדרה הישראלית-פלסטינית הכרחית דווקא מפני שלארה"ב אין כלים זמינים להשפיע על המתרחש בדמשק או בקהיר.

בממשל אובמה מאמינים שדחיפת הנפשות הפועלות בירושלים וברמאללה תתפרש במזה"ת כראיה לכך שארה"ב אינה מסתגרת בקונכיה בדלנית. הצורה שבה הוא נתפס בריאד ובאמירויות, בירדן ובכוויית, חשובה לממשל בגלל העימות הפוטנציאלי עם איראן. ממילא, פעילות אמריקנית בזירה הישראלית-פלסטינית תשפר את מעמדה של וושינגטון גם בקהיר ואפילו בדמשק. התהליך חשוב לא פחות מהתוצאה.

ויותר מכך: בעוד שבוושינגטון איש אינו שוגה באשליות לגבי סיכויי ההצלחה של יזמת קרי (וזה כולל את קרי עצמו), האמריקנים מעריכים שישראל עשויה להיות פתוחה לפריצת דרך יותר מהפלסטינים: אם נתניהו ירצה להתקדם, נאמר בגלל תמריץ אמריקני או מחווה פלסטינית, החישוק הקואליציוני שלו יהיה עשוי מפלסטלינה. בנט וח"כיו, כך מאמינים בוושינגטון, הם בני חליפין. מפלגת העבודה והדתיים ממתינים בקוצר רוח לכסאותיהם (ולדתיים יש חשבון לסגור עם שר הכלכלה).

הבעיה היא, מודים האמריקנים (והישראלים מחזקים את ידם), שהם לא רואים את עבאס עושה אפילו מיני-מחווה שתשכנע את נתניהו להתקדם מעבר לשחרור האסירים והסכמה השקטה להקפאת הבנייה. בהשוואה לנתניהו, אומרים בוושינגטון, עבאס מחושק הרבה יותר.