כולם עובדים על כולם

קי בונו? (Cui bono) - מי נהנה? (בלטינית): מי מרוויח מ"הרפורמה" המהוללת המתוכננת בחשמל? רק תשובה אחת: מי שיפסיד בגדול הם מיליוני אזרחי ישראל שמחיר החשמל שלהם יתפח עוד הרבה יותר בכדי לממן את המחיר שמוכנים לשלם פוליטיקאים ופקידים בכירים עבור סיסמת ה"רפורמה" בחשמל.

מי שירוויח בענק הם ועדי העובדים במונופולים הגדולים ובעלי בריתם שמיליארדים יישפכו לכיסיהם. מי שעוד נדמה להם שייהנו, אבל הם לא, אלה הם שרי ישראל לדורותיהם שלא מפסיקים לפטפט על רפורמות, מהפכות ועל חשיבות "העבודה המאורגנת" שהיא עבורם עילה לקיים "מו"מ עם הוועד וההסתדרות" - ובעצם רק מכינים לעצמם מלאי מצביעים אישי לבחירות הפנימיות הבאות, למרות שבלב פנימה הם יודעים שאין מה לסמוך על קריצות העין הפוליטיות של ראשי הוועד (גילוי נאות: כותבת שורות אלה החשיבה עצמה שוחרת רפורמות חולנית, עד שקלטה שכולם עובדים על כולם, כולל עליה).

הפתרון הנכון והיחיד לריקבון המעמיק בנמלי הים הוא בדיוק מה שרוצים לעשות אבל כלל לא בטוח שיעשו, וזה לפתוח אופציות אחרות למונופול הקיים בדרך של הקמת רציפי נמל מתחרים. כדי להשיג את זה במחיר סביר אין לדבר עם העובדים. דיברו מספיק. התוצאה של הדיבורים היא אחת: עלות כספית כבדה ושיתוק מערכות ארוך שנים. ככל שמדברים יותר כך צוחקים לנו בפרצוף יותר - ועדי עובדים, הנהלות וההסתדרות - בידיעה ובאישור בשתיקה של השרים והפקידים הבכירים.

חודשים ארוכים ב-2003, ב-2004 וב-2005, דיברו משרד האוצר ורשות החברות עם עובדי הנמלים. אחרי כן עברה הפטפטת למשרד ראש הממשלה ולחברי הכנסת. ב-2005 הושלם תהליך החקיקה לשלב א' של הרפורמה. הוקמה חברת ניהול, 3 חברות נמל ורשות חשמל רגולטורית. משרד האוצר הודיע אז את מה שלימים הפך לבדיחה חבוטה ועצובה: "הרפורמה החשובה ביותר ומהגדולות בתולדות המדינה, הרפורמה בנמלי הים, יצאה לדרך. מעתה יהיו 3 חברות נמל - אשדוד, חיפה ואילת - שיתחרו זו בזו על ליבו של הלקוח, תחרות שתביא למתן שירות טוב יותר ללקוחות הנמלים. בכך הגיע לסיומו מונופול הנמלים שהיה קיים 55 שנים".

מחיר ה"שיחות" בין העובדים, ההסתדרות והממשלה למען הסיסמה "רפורמה בהסכמה" והבטחה ל"שקט תעשייתי" - היה כבד ביותר. למרות שהמערכת הפוליטית-פקידותית שניהלה אז את הרפורמה סיפרה כאילו מדובר במאות מיליוני שקלים בודדים, הרי עלותה האמיתית עד היום נאמדת במעל ל-10 מיליארד שקלים.

שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, אמר אז "... חשוב לנו לנהל רפורמות בהסכמה ולא לפגוע בזכויות העובדים... אני לא רוצה לומר ש-200 מיליון השקלים שהעובדים קיבלו בשל ההסכם הם טיפה בים, אבל ההישג שברפורמה מצדיק אותם". בפועל, מחיר ההסכמה היה התחייבות לתשלום של 100 אלף שקל לכל עובד, כאשר במועד החתימה ניתנו 50 אלף שקל לעובד, והחצי השני היה אמור להינתן לאחר ההנפקה הראשונה - זו שלא התקיימה. רק שזה היה הכסף הכי זעיר בעסקה. הכסף הגדול היה "הלבנה" של כל חריגות השכר. כלומר, כל תוספות השכר שהעובדים והנהלתם סידרו לעצמם במשך שנים מכספי תעריפי הפריקה והטעינה, לא כדין וללא אישור חוקי, תוספות שהממונה על השכר חזר ודרש להפסיק ולהחזיר לקופת המדינה - קיבלו תו כשרות ממשלתי.

סיכום: הציבור שילם בגדול, העובדים נהנו בענק, מונופול הנמלים התחזק, הציבור משלם והמשתמשים בתובלה ימית רק פוחדים יותר שלא להכעיס מי מאנשי הנמל. ולעניין "ההסכמה"/ "השקט התעשייתי" - ובכן, "מאז נחתם ההסכם לא הייתה שנה שלא הושבתה בה העבודה בנמל, בגלוי או באופן סמוי, שביתה מלאה או שביתה איטלקית... ההבטחה לשקט תעשייתי נקנתה בממון רב והופרה כאמור פעמים רבות". כך בנייר עמדה שהוציא באפריל 2012 "המרכז לצדק חברתי ודמוקרטיה ע"ש יעקב חזן במכוון ון ליר בירושלים" - מכון שמעצם מהותו תומך במו"מ עם עובדים.

עכשיו שוב לוחצים לדבר. לדבר עם הוועד ועם ההסתדרות, לבוא להסכמות בשם "העבודה המאורגנת" (מעניין שהכינוי הזה נוגע רק לעובדים החזקים), להגיע לשקט תעשייתי ולעצור בדיבור את אצבע הרעם של עופר עיני: שביתה בנמלים ואחריה שביתה כללית (העובדים החזקים יקבלו, כך או אחרת, תשלום מלא על כל יום שביתה; העובדים החלשים ועובדי הקבלן יאולצו לשבות ויישארו בלי כלום).

אין צורך לדבר. אין עם מי לדבר. אין על מה לדבר. כמו שלא באמת היה עם מי לדבר בעניין חלק המדינה בגז הטבעי, מה שקרוי ועדת ששינסקי. נכון יצחק תשובה, נובל וחבריהם שלחו מומחים ויועצי על, אבל היה ברור איפה שוכב האינטרס.

כך עוד יותר ברפורמה המתוכננת בחשמל שהוכרז עליה חגיגית היום. כל דקת שיחה עם ההסתדרות ועם ועד עובדי חברת החשמל, שהוא אחד המפרנסים הגדולים של עיני, תעלה לנו הון. הרפורמה המתוכננת נעשית בנמיכות קומה ובפחד. לפני מעל ל-20 שנה כיהן סילבן שלום כיו"ר חברת החשמל. הוא יודע בדיוק מה קורה שם, ומה שהיה אז - היום גרוע פי כמה וכמה. כולל בזבוזים, תאוות בצע, שחיתות, צחוק מכספי ציבור.

אבל, שלום רוצה להוכיח את עצמו, כמו שרצו יובל שטייניץ ויצחק כהן, שר האוצר וסגן שר האוצר לשעבר - ואנחנו נשלם את המחיר. גם שלום, גם נתניהו, גם יאיר לפיד, גם כל השרים וחברי הכנסת מייחלים לרצות את עובדי החברה. הם מאמינים לרמיזות: תמוך בנו - נתמוך בך (עצה לשרים: תבררו אצל קודמיכם אם אמנם קיבלו את התמורה בעד הכניעה).

מי שלוחץ היום על רפורמה הם העובדים, ולא סתם. הם יודעים שזמנם הולך ומתכלה, הם יודעים שכוחם הולך ואובד. מה שהיה צריך לקרות כבר ב-1996 - כניסת תחנות כוח פרטיות - קורה אט-אט עכשיו. שנים התנכלו העובדים והנהלותיהם לכל כוונה לקיים תחנות כוח פרטיות, וגם עכשיו הם מסרבים לחבר תחנות כוח לרשת החשמל (למרות שהם עצמם חתמו על הסדר שנוח להם), ומונעים בכוח מעבר של לקוחות פרטיים ליצרניות חשמל מתחרות.

רפורמה בחשמל היום תהיה בכייה לדורות. השרים הנוכחיים חלשים כקודמיהם, הממשלה ותרנית ונכנעת כקודמותיה וחברי הכנסת - אפילו יותר כדאיניקים מקודמיהם. רפורמה עכשיו משמעותה הרבה מיליארדים שיילקחו היישר מכיסי הציבור, כי הוא המקור היחיד למימון תקציב המדינה.

עובדי החברה דורשים 2-4 מיליון שקל לעובד פיצוי במזומן בגין הרפורמה, וגם הלבנה ותעודת כשרות לכל חריגות השכר של העובדים, כמו גם של כל הקופות הקטנות, בכל אחת כמה מיליארדים, שהנהלת החברה סידרה לעובדיה.

2,000 העובדים ה"מיותרים" שמדברים עליהם מעל לעשור ושהרפורמה הזאת אמורה לשחרר, הם כבר מזמן 4,000 מיותרים. אפשר אפילו 5,000. זה לא סתם שהחברה לוחצת כל השנים להקים תחנות כוח פחמיות גם כאשר גז טבעי כחול-לבן החל לזרום כאן. לתחנת כוח פחמית נדרשים פי 6 עובדים מאשר לתחנה מופעלת גז.

רפורמה עכשיו תקבע את המונופול, את הניהול הקלוקל, 80 מיליארד שקל חוב, דירקטוריון והנהלה חלשים וניצול כספי ציבור. פעילות החברה לא תפוצל והדוח הכספי שלה יישאר עלום (לפחות בגיוס ההון האחרון של החברה חייבה אותם שיראל גוטמן, מנהלת מחלקת תאגידים ברשות ני"ע, לעלות מדרגה בדיווחים הכספיים).

כדי לפרק מונופול קשה, חמדן ונצלני אין צורך בקשקושי רפורמה. צריך להקים לו מתחרים. כמה שיותר תחנות כוח פרטיות, כמה שיותר עידוד התחברות לחשמל פרטי.

עוד דבר קריטי: בכל פעם שחברת החשמל תיילל לאוצר על מחסור בביטחונות ועל סכנה לדירוג האשראי ויחסי ההון שלה, על המשרד לדרוש תשלום עבור הביטחונות בדמות תחנת כוח אחת. לקחת תחנה מחברת החשמל, לרשום אותה כחברה ממשלתית ולהנפיק את מניותיה בבורסה בתל אביב.

טעות גדולה עשתה החשבת הכללית באוצר במהלך השנה שעברה כשהזרימה לחברת החשמל 9 מיליארד שקל ערבויות ולא דרשה דבר בתמורה. מאחר שבזמן הקרוב עשויה חח"י, חברה פושטת רגל על פי כל המדדים, לשוב ולבקש סיוע מהאוצר, על שר האוצר והחשבת הכללית להפסיק לקחת מכספי ציבור כדי לממן את החמדנות החשמלית בלא לבקש תמורה.