על תאווה ודעה קדומה

בשבועות האחרונים יצא לאור פרק נוסף ברומן האירוטי המתאר את אמריקה ואת אהבתה חסרת הגבולות לצריכה. בתחילה היה הקפיטליזם. אחר-כך בא ג'ורג' דאבליו בוש והקריאה שלו לשקם את האומה אחוזת הטראומה שאחרי ה-11 בספטמבר בעזרת קניות. ועכשיו הגיע תורו של "הבלינג רינג", סרטה המוגבל של הבמאית סופיה קופולה, על חבורת בני-נוער מלוס אנג'לס, שפרצו לבתי עשירים ומפורסמים, רק כדי לדלל להם מעט את הארונות עתירי המותגים ודלי הקלוריות. סיפור אמיתי, יש לומר, מלפני פחות מעשור.

הסרט האופנתי לעייפה גם מאיר את המחירים של התרבות הזו: הרדידות. הראווה המסחררת. הפיכת האמצעי למטרה. הבלינג שעוקר כל תוכן אמיתי מהחיים. המחירים הידועים. אלא שהסרט, אולי לא במודע, גם רומז למחיר נוסף, סמוי מהעין: המחיר של צריכת היתר על חיי המין.

לפני חודשיים התפרסמה כתבת תחקיר מעמיקה במגזין של "ניו-יורק טיימס" על המסע המפרך בדרך לוויאגרה הנשית. יותר מעשור אחרי שהצילו את הגברים, הבינו בחברות התרופות שגם זקפה של 4 שעות לא תעזור, אם בצד השני שלה יש אישה שמעדיפה שידורים חוזרים של "דאונטון אבי". אלא שמתברר, שבניגוד לוויאגרה, שפועלת על המכאניקה של הגוף הגברי, עוררות מינית של נשים היא מלאכה הרבה פחות בינארית מקשה-או-רך, ושיש לחפש אותה במוח, ולא באיברי המין עצמם.

כדי לפענח את מקור התאווה המינית של נשים פותחו שורה של ניסויים מרתקים. הערך המצטבר של שניים מהם חושף תמונה שונה לחלוטין ממה שאהבו לספר לנו על מה נשים רוצות, את מי, מתי ואיך. בראשון מביניהם, הקרינו בפני נשים וגברים קליפ פורנוגרפי באורך של דקה, בשעה שאיברי המין שלהם מחוברים לאלקטרודות המנטרות את זרימת הדם (דימוי חזותי שלא יימחק במהרה). אותו הקליפ הוקרן בפני שפנפני הניסוי שוב ושוב, כשבין הקרנה להקרנה הקפידו החוקרים שזרימת הדם תחזור לנקודת ההתחלה, שלפני הריגוש המיני.

בפעם הראשונה שהוקרן הקליפ, תגובתן של הנשים, כמו של הגברים, הצביעה על עוררות מינית גבוהה. הפורנוגרפיה עשתה את העבודה. אלא שבפעמים הבאות שבהן הנשים צפו באותו סרטון, התגובה הלכה ונחלשה וכלי הדם המשיכו בשגרת יומם הישנה. הגברים, לעומת זאת, המשיכו להגיב בעוצמת גירוי כמעט אחידה, שוב ושוב, מפגינים יכולת התמדה של ארנבי אנרג'ייזר חרמניים. לקראת סוף הניסוי, הקרינו החוקרים בפני כולם קליפ פורנוגרפי טרי, וכלי הדם של הנשים התעוררו וחזרו להתפמפם בשמחה.

בניסוי פסיכולוגי אחר, נבדקו נשים הטרוסקסואליות בשעה שהקשיבו לעלילת אודיו של מפגש מיני, כשהן מחוברות לאותו מוניטור עוררות מינית מהניסוי הקודם. הנשים חולקו לשתי קבוצות. בתסכית של הקבוצה הראשונה הפנטזיה כללה תיאור סקס עם גבר זר ונאה. בתסכית של הקבוצה השנייה התגוללה עלילת סקס עם מכר ותיק וחתיך. העלילה הראשונה הציתה את איברי המין של הנשים. העלילה השנייה, זו עם הגבר המוכר, השאירה אותן אדישות.

במשך שנים סיפרו לנו חזור וספר שבניגוד לגברים, שרק רוצים לפזר את הזרע שלהם על פני כמה שיותר ביציות, נשים מבקשות את הביטחון בחברת האחד והיחיד, הקרוב והאינטימי. שהן נאמנות מטבען. מונוגמיות עד מותן. אחר כך גם הסבירו לנו, שהנמנמת המינית שכל-כך הרבה נשים חשות, זה בגלל שהן עייפות ומרירות, כועסות על בני הזוג שהשאירו אותן אחראיות על ענייני הבית והילדים. ואז סיפרו לנו שמה שנשים רוצות זה גברים חלקים-עשירים-קשובים-קרייריסטים-נחמדים-שעירים-קרחים-ציידים-מצחיקים-פמיניסטים-שובניסטים-חכמים-גבוהים ועם טעם טוב במוזיקה. מה שהם לא סיפרו לנו, זה שאחרי שנה פלוס מינוס, הן רוצות אחד אחר. חדש מהקופסה.

שני ניסויים פסיכולוגיים ופוף! שנים של שטיפת מוח בורגנית נמחקו. מתברר שבהפוך על הפוך, דווקא הדרייב המיני המתוגבר של הגברים, הופך את המונוגמיות לנוחה יותר עבורם. גם אם בכל ערב מחכה להם במיטה אותה אישה, זה לא כל-כך משנה. בשבילם חדירה היא חדירה היא חדירה. לעומת זאת נשים, שמצוידות במצב רוח מיני הפכפך, מתקשות לשמור על מתח מיני בתוך קשר ארוך שנים. האדישות המינית שלהן היא אם כן תוצאה של הייתי-שם-עשיתי-את-זה.

המחקרים האלה שהולכים ומתפרסמים בשנים האחרונות משאירים כל מיני ביולוגים חובבי תיאוריות אבולוציוניות עם לסת שמוטה מהפתעה. אבל האמת היא, שנשים אף פעם לא הסתירו את מפת הנפש של החשקים והתאוות שלהן. כל מה שחוקר טוב היה צריך לעשות, זה ללוות נשים למסע קניות. שם, באולמות הממוזגים, בין קרוסלות הבגדים או מדפי הנעליים, נשים חופשיות להתענג על כל סקאלת הפיתוי-חיזור-התאהבות-התייחדות אינטימית-כיבוש-בעלות, ולשלם רק את מה שמופיע על תג המחיר. או פחות, אם יש להן מזל וזה סוף עונה. לחוות את הריגוש האסור בתנאי מעבדה, ולצאת משם עם שמלה מסעירה בשקית מרשרשת. המנגנון הוא אותו מנגנון.

אז נכון, עם השמלה הזו נשים אולי לא יוכלו להביא ילדים לעולם או להזדקן בשיבה טובה, אבל היא גם לא תשתלט להן על השלט של הטלוויזיה או תתלונן על זה שכבר לא לובשים אותה הרבה כמו פעם, בהתחלה, כשרק נקנתה. לא. עם השמלה החדשה צפוי להן ירח דבש של ריגושים, חגיגה עונתית שבה בכל פעם שילבשו אותה הן ירגישו קצת חדשות בעצמן. ואז, כשיתעייפו וייכנסו לרוטינה, הן יוכלו פשוט להצטייד בשמלה מסתורית חדשה. או במגפיים.

כל זה היה יכול להיות קוריוז נחמד, עם כותרת בסגנון: "נמצאה נקודת הג'י: בארנק". אבל אז הגיע הסרט החדש של קופולה, המבוסס על כתבת תחקיר שהתפרסמה ב"ואניטי פייר" ועל שיחות עצמאיות שערכה קופולה עם חלק מהאשמים בפריצות ובגניבות, והחיוך נמחק מהפנים.

אחד הדברים המוזרים ב"בלינג רינג" תוקף את הצופים רק עם היציאה מהקולנוע. לוקח להם זמן להפנים שהם בילו עכשיו שעתיים בסרט נעורים, שבין הדמויות שמככבות בו אין אפילו רגע אחד של מתח מיני, תשוקת צעירים, קמצוץ חרמנות לרפואה. כל האנרגיה המינית של גיבורי הסרט מתועלת להשגת עוד ועוד מותגים. לריגוש החד פעמי הזה כשהרגל משתחלת לראשונה לתוך מנולו בלניק. מבחינה זו, הסצנה שבה הנער שבחבורה מסתגר בחדרו כשהוא נעול בנעלי העקב האדומות של פריס הילטון, עד שההורים שלו מטרידים אותו מפרטיותו, היא סצנת אוננות קלאסית.

בראיונות סביב הסרט, קופולה והשחקנים מדברים על תרבות הסלבס שמטמטמת את אמריקה. הם לא מדברים על כך שארון הבגדים של החברה האמריקאית הפך לחדר המיטות. ולא על כך שליבידו של אומה שלמה מתועל להשגת המותג הבא. אמריקה כל-כך שקועה בציד הלואי ויטון החדש, או החיקוי שלו, שהיא כלל לא שמה לב שעל הדרך כל התאוות האחרות החיוניות לקיום הולכות ומתייבשות. השקיות המרשרשות והקופות הרושמות מייצרות מספיק רעשי רקע. תשוקה אפשר לספק בכל מיני דרכים.