ירדו מהפסים

התרסקותה של גילה אדרעי, יושבת-הראש המודחת של ועד עובדי רכבת ישראל, מזכירה שכמו במקרים רבים של עודף כוח ויוהרה, הדרך אל התחתית יכולה להיות מהירה וכואבת. אלא שהסיפור של אדרעי הוא גם סיפור של נקמה, של חוסר תום-לב, של עדתיות ושל שוביניזם, מצד מעסיקיה, מצד התקשורת ומצד מי שאמור היה להיות בצד שלה.

אדרעי הודחה על-ידי ההסתדרות מתפקידה כיו"רית הוועד לפני כשנה. ההדחה לא הייתה חפה מבעיות ומתהיות, אבל איך שלא מסתכלים על זה אדרעי הביאה אותה על עצמה. ההדחה הייתה אירוע משפיל בפני עצמו, כך גם ההפסד המשפטי שקבע כי ההסתדרות תמשיך לשמש כארגון היציג של עובדי הרכבת על אף שאדרעי וחבריה החתימו לפחות חצי מהעובדים על מעבר לארגון המתחרה "כוח לעובדים". הנהלת הרכבת וההסתדרות היו יכולות להסתפק בזה; בלקיחת הרכב הצמוד, בניתוק הטלפון הנייד, בהחלשת כוחה ובשבירת רוחה.

נראה כי הדחתה של אדרעי מהוועד על-ידי ההסתדרות נתפסה בהנהלה כהתרת דמה, כהזדמנות לנקמה מתוקה, זמן לסגירת חשבון נגד האישה שנלחמה בהפרטה נגד כל הסיכויים. בשבוע שעבר היא הושעתה ל-4 חודשים! מעבודתה, בטענה כי "איימה על עובד". היא כבר לא הייתה יו"רית ועד כשאיימה, נטולת כל כוח ארגוני, רק פה גדול היה ונשאר לה.

ספק אם הנהלת הרכבת הייתה מתייחסת למקרה אילו היה מדובר בעובד אחר. ההסתדרות, מצידה, הבטיחה להעניק לאדרעי את מלוא הגיבוי המשפטי בהליך המשמעתי ולדרוש עיכוב ביצוע של ההשעיה עד לבירור הסוגיה באמצעות בוררות. בפרקטיקה, ההסתדרות הסתפקה בהמלצה כתובה ורפה לבית הדין, ולא שלחה ולו נציג אחד לבית הדין.

במהלך הדיון בבית הדין, הציע השופט אסף הראל לנציגי הרכבת לעכב את ביצוע ההשעיה עד להכרעת הליך הבוררות בעניין. נציגי הרכבת השיבו: "אנחנו לא יכולים להסכים להצעת בית הדין". במקום זה, הם הציעו דבר מפתיע: לשלם לאדרעי שכר מלא (במקום חצי) "על כל תוספותיו" בגין כל ארבעת חודשי ההשעיה, העיקר שתישאר בבית. למען יראו וייראו. "אנחנו חושבים שההצעה שלנו מעבירה את המסר של אפס סובלנות", אמר נציג הרכבת בדיון.

השאלה היא, למי מכוון המסר הזה? לאחרון העובדים, או שמא לאנשי הוועד החדשים? המסר הזה אומר, הנה, תראו מה יכול לקרות ליו"ר ועד ביום שהוא עוזב את הוועד. איך אומרים בכדורגל? לכל שבת יש מוצאי-שבת.

הוצגה כאישה וולגרית

בתי הדין לעבודה קבעו בעבר כי מעמדו המיוחד והמוגן יחסית של איש ועד ראוי וצריך להישאר במידת הסבירות גם עם פרישתו מהוועד. אם יידע חבר ועד כי ביום שיסיים את תפקידו הוא צפוי להתנכלות מצד מעסיקו, בדומה לחבר ועד שיודע מראש כי צפוי לו קידום נחשק בסוף הקדנציה, עבודתו ושליחותו למען העובדים מוטלות בספק. חבר ועד כזה עלול להיות שליחו של המעסיק, ולא של עמיתיו שבחרו בו.

לכן חייב בית הדין, גם במקרה הלא פופולרי של אדרעי, לנהוג במשנה-זהירות ולוודא שהמסר שמבקשת להעביר הנהלת הרכבת לא יהיה בבחינת פגיעה קשה בעבודת הוועד ודקירה בבטנה של העבודה המאורגנת כולה. והנה זמן קצר לאחר כתיבת הדברים, פסק היום השופט אסף הראל כי יש לעכב את השעייתה של אדרעי עד להכרעת הליך הבוררות. הוא אף חייב את ההנהלה לשלם לאדרעי הוצאות בסך של 2,000 שקלים.

גם התקשורת, כמעצבת דעת קהל, מחויבת באותה רגישות. היא מחויבת באותה רגישות שמעולם לא הייתה לה במקרה של אדרעי, זו שתמונתה התנוססה על גבי העיתון של המדינה כשהיא אוכלת פלאפל, רחמנא ליצלן, בזמן שהמתינה לדיון בבית הדין. אדרעי הוצגה כאישה מזרחית וולגרית, כמי שמזלזלת בחוק ובסדר הציבורי, וככזו אפשר ורצוי היה לזלזל בה בחזרה, ולהפוך אותה ללעג.

אבל אדרעי היא גם מנהיגת עובדים שהציגה קו אידיאולוגי והייתה נאמנה לו. בניגוד לקודמיה, היא סירבה לטוס על-חשבון החברה הפרטית שאמורה הייתה לזכות במכרז התחזוקה של הרכבות, כדי "ללמוד" את הנושא. בניגוד לשחיתות שאפיינה כמה מקודמיה, היא חשפה שחיתויות לכאורה שהביכו את ההנהלה. מי שהתענג בטרם עת על ההחלטה להשעות אותה ל-4 חודשים, ראוי שיזכור גם את זה.