שתי הצגות עם אקדח

"לילה טוב אמא"

כנות בכל מחיר

ב-3 באפריל, ב-06:08, התקבלה בנייד שלי ההודעה הבהולה: "תיאטרון אנסמבל הרצליה נסגר!". בהמשך ההודעה התבקשו הנמענים להגיע עוד באותו הערב לתיאטרון כדי להביע תמיכה, ואולי בכך לשכנע את קברניטי העיר הרצליה לשנות את הגזרה האנטי תרבותית, חברתית, מוסרית - כל התשובות נכונות. באותו הערב שוחקה ההצגה "לילה טוב אמא" אולי בפעם השנייה או השלישית שלה. הצגות הרצה, קוראים לזה, לבטח לא המתה. לרוע מזלו של התיאטרון, הפגנת התמיכה לא שינתה את אקורד הסיום הידוע מראש - בהצגה כמו בחיים. האקדח שהניחה על השולחן הבת נינה קוטלר, דינו היה לירות את הירייה האחרונה, ולא יעזרו כל ניסיונות השכנוע של האם לאורה ריבלין. אמנם בין המחזה העוצמתי והמדויק שרקחה מרשה נורמן ובין סגירת התיאטרון אין דבר ולא חצי דבר. אבל לפעמים מספיק עיתוי טרגי כדי לחדד את הסימבוליות. אחרי הכול, בעולם האמיתי הבת היא בתו של מנהל התיאטרון, עודד קוטלר, והאם היא אשתו לשעבר וממייסדיו של האנסמבל לפני 12 שנה.

למזלה של "לילה טוב אמא" היא הופקה בקופרודוקציה עם תיאטרון חיפה, כך שלא נגזרה עליה מיתה.

לאורה ריבלין מעצבת ברגש רב אם אנושית, שאי אפשר להישאר אדיש אליה. אם שאמנם התערבה בחיי בתה, אמנם עיוותה את המציאות פה ושם, ושם ופה, אבל מתוך רצון לגונן ולא מתוך תועלתנות אישית או ממשחקי אגו, ובכך עוצמת הדמות.

נינה קוטלר בתפקיד הבת ג'סי עושה תפקיד מרשים - קרה ומנותקת מחד, אמפתית מאידך, וכל הזמן כנה. אולי המשפט שתפס אותי יותר מכל הוא זה שהיא מסבירה לאמה, שבשביל מה לחכות: הרי בעוד 20 שנה היא תהיה בדיוק באותו המקום שבו היא נמצאת היום. זה משפט קשה, אבל כן, ומעבר לכול - הוא, כמו המחזה הזה בכלל, מכילים את ניפוץ אשליית השליטה שיש להורים ביחס לחיים של ילדיהם.

"לילה טוב אמא" מאת מרשה נורמן, בימוי: איציק ויינגרטן, תיאטרון חיפה

"פאנק רוק"

קלישאות מהלכות

אקדח שיורה במערכה האחרונה ושיא טרגי יש גם בהצגה "פאנק רוק" של הקאמרי, אבל כאן, למען האמת, נגמר הדמיון בינה ובין "לילה טוב אמא" העמוקה והמרובדת. מעבר לתצוגת המשחק, שכלל לא דרה באותה הפלנטה, הדבר המרכזי שמכשיל את "פאנק רוק" הוא עיצוב שטוח עד כדי פלקטי של הדמויות. מהבריון של הכיתה, דרך הפצצה המקובלת, הפצצה האאוטסיידרית, החנון, החנונית, האתלט, וגם זה שלא מוצא את מקומו בתוך ההיררכיה - אוסף חד-ממדי כזה של דמויות מזמן לא ראיתי על במה אחת.

המחזה מאת סיימון סטיבנס האנגלי נכנס אל כיתת התיכון במטרה להבין מה גורם לנער להגיע לרמת ניכור וזעם כה גדולה כלפי הסביבה שלו עד שהוא תופס נשק והורג אותם, משל היה זה משחק וידיאו. שלא כמו "באולינג לקולומביין" של מייקל מור, שמצא, למשל, את האשם בקלות הבלתי נסבלת של השגת נשק בארצות הברית, סטיבנס מנסה להיכנס לגופן של נפשות הפועלות. למרבה האכזבה הוא לא מפספס אף קלישאת תיכון, נצמד לאיזו התאהבות מאוד לא אמינה, מתבל אותה בכל מיני משחקי מין וכוח צעקניים ואמינים עוד אפילו פחות, והתוצאה בטעם רע.

זה לא שאפשר היה לצפות לתשובת קסם בנוגע לרוצחי המונים, אבל כן אפשר היה לקוות שהדרך לאין תשובה, ואפילו לסתמיות המעשה, לא תהיה בעצמה כל-כך סתמית.

"פאנק רוק" מאת סיימון סטיבנס, בימוי: משה קפטן, הקאמרי