בובה של פסטיבל: תיאטרון הקרון ייפתח פסטיבל בובות בינלאומי בשבוע הבא

יד המקרה ואפילו הסיפור של תיאטרון הבובות הירושלמי הקרון, מתחיל כמו אגדת ילדים. היה זה לילה חורפי בשנת 1981 כשמשאית גררה אט-אט במעלה הקסטל קרון רכבת ישן והניחה אותו בחלקו הדרומי של גן הפעמון. באותו הקרון נולד לו תיאטרון, שפועל מאז 32 שנה ויארח בשבוע הבא (4-8 באוגוסט), בפעם ה-22 פסטיבל בובות בינלאומי נחשב, שאליו מגיעים אמנים מבלגיה ועד לרוסיה, מתאילנד ועד לספרד. "לפסטיבל יש בכל שנה זרקור קטן, והשנה הוא על נושא של אור וצל", מספרת דליה יפה-מעיין, מנכ"לית התיאטרון זה למעלה משני עשורים. "כמות הפעילות של התיאטרון", היא מסברת את האוזן, "היא מעל ל-1,000 הרצות בשנה, כאשר חלק מאוד משמעותי נעשה מחוץ לגבולות ישראל. אנחנו יותר מ-15 שנה בסל תרבות צרפת, למשל, עם הצגה מצוינת בשם 'נקודת אור', שמספרת את סיפורו של לואי ברייל, והציגה שם מעל ל-2,000 פעמים".

- מדברים הרבה על ילדי דור האייפד, ועל הקשב שמתקצר והולך. תיאטרון בובות זה דבר שעדיין מדבר אליהם?

"ילדים הם ילדים והקסם עובד. אגב, לא רק על ילדים. אם היצירה עשויה היטב, וזה אומר שהפעולה הדרמטית על הבמה צריכה להיות מסקרנת לאורך כל שעת ההצגה, אז המקום שבו אתה נוגע בשפת הלב יקיים את השיח עם הקהל.

"מה שאנחנו עושים הוא תיאטרון בינתחומי, מה שנקרא תיאטרון ויזואלי. וזה מאוד מדבר לילדים של היום, כי הם קוראים את הדברים כמו סמלים ויזואליים. "אינסטגרם, פייסבוק וכו', אלה הכול הצפות של מידע שהוא בעיקרו מידע חזותי. הבובה המסורתית כמעט שלא קיימת ברוב ההצגות בעשור האחרון".

ללא גירעונות

יפה-מעיין, ילידת חיפה וכיום תושבת שכונת נחלאות, מדברת בתשוקה רבה על העיר שבה היא מתגוררת ב-30 השנה האחרונות. "ירושלים, כולנו יודעים, היא שונה ואחרת מבחינת הקהלים שלה", היא אומרת. "ולכן פיתחנו גם פרויקטים ועשייה שהם תלויי מקום. יש לנו למשל היום פרויקט שהוא במסגרת הפסטיבל שנקרא 'עבודות שכונה', שבו אנחנו יוצאים בקול קורא אחת לשנה לאמנים ותיקים וצעירים, שמשהו הולך להתרחש בשכונה מסוימת, ומזמינים אותם לפעול. היינו ככה בנחלאות, היינו ככה בשוק מחנה יהודה, היינו בימין משה, והשנה אנחנו הולכים לפארק המסילה, ואין יפה מהקרון שיגיע אל תחנת הרכבת".

- עיריית ירושלים עוזרת לכם?

"כן, בהחלט. תקציב התיאטרון הוא בסביבות ה-6 מיליון שקל. כמחצית מגיע מכסף ציבורי של עיריית ירושלים ושל משרד התרבות, ועוד מחצית מתומכים, מקרנות וגם מהכנסות עצמאיות ממכירות".

- ומצליחים להתקיים?

"אנחנו תיאטרון ללא גירעונות. זה אמנם מורכב להיות כל הזמן על התפר בין אמנות שמחפשת את הדיאלוג ובין היכולות הכלכליות, אבל זה מתח שכל מנכ"ל של מוסד תרבות במדינת ישראל נמצא בו".

- על איזה הצגות את ממליצה?

"למבוגרים אני ממליצה להגיע לראות את 'קראונינג גלורי'; אמנית צרפתייה בשם קולט גאריגן, שמתעסקת בנושאים של נשיות על-ידי זה שהיא הופכת את כיסא המספרה לכיסא מלכות. לכל המשפחה אני ממליצה על 'הקרקס הגיע העירה'; תיאטרון צלליות מאת פאולו פריירה שבא אלינו מבריסל, שכל הפסקול שלו הוא של אמן שעושה מוזיקה מצעצועים".