כמובן, משאל-עם

משאל-עם הוא רעיון רע. הוא מנוגד לתפיסת הדמוקרטיה היציגה. הוא מועד לעיוותים ולשימוש ציני. משאלי-עם היו נשק רגיל באמתחותיהם של משטרי-דיכוי, כדי לטעון באמצעותם ללגיטימיות. המהפכה הצרפתית המציאה אותם (99.76% לטובת נפוליאון, 1802). נפוליאון השלישי שכלל אותם (92% לטובת רודנותו, 1851). מוסוליני (99.84% ב-1934) והיטלר (98.8% ב-1936) למדו ממנו.

אי אפשר לנהל ממשלה באמצעות משאלי-עם. ממשלות מקבלות מנדט לתקופה קצובה (שלוש שנים עד שש שנים, תלוי בשיטה הפוליטית). ממשלות נבחרות לעתים קרובות על יסוד הבטחות. אבל מצביעים מוכרחים להביא בחשבון, שנבחריהם יידרשו לקבל החלטות בעניינים לא-חזויים. בדמוקרטיה יציגה, בניגוד לדמוקרטיה ישירה, אין מעמידים החלטות למשאלי-עם, אלא אם כן הצבעה כזאת היא הדרך היחידה להתיר קשר גורדי שלא באמצעות אבחת-חרב. אלא אם כן העניין שעל הפרק חוצה קואליציות, מפלגות ותנועות. אלא אם כן סכנה של חוסר לגיטימיות מרחפת על התהליך.

ארצות דמוקרטיות השתמשו מפעם לפעם במשאלי-עם במידה של הצלחה. בריטניה ערכה משאל-עם על המשך חברותה בקהילה האירופית, ב-1975. שורה של אירופיות אחרות ערכו לימים בעקבותיה, לפעמים עם תוצאות מעצבנות שחייבו עוד משאל ועוד משאל. בארצות הברית נערכים משאלי-עם ללא הרף, אם כי רק בתוך מדינות אינדיבידואליות, לא בזירה הארצית. שווייץ, כמובן, היא אלופת העולם במשאלי-עם, אבל ממשלתה המרכזית נועדה להיות חלשה ומוגבלת מאוד.

לגוש עציון עם ויזה

משאל-עם ריחף בחללה של הפוליטיקה הישראלית לפחות מאז אמצע שנות ה-70. יצחק רבין הבטיח משאל כזה כאשר כונן את ממשלתו הראשונה. הוא נועד להקל על המפד"ל, המקצינה והולכת, להיכנס לקואליציה. הציבור ייקרא להצביע על ויתורים ביו"ש, הוא הבטיח. זה היה הזמן שבו ירה מן המותן את ההכרזה, "לא אכפת לי לנסוע לגוש עציון עם ויזה".

מה חבל שרבין 2 לא שעה לחוכמת רבין 1. אין זה כלל מן הנמנע שהוא היה משנה את מהלך ההיסטוריה של תהליך השלום אילו ערך משאל-עם על תוכנית אוסלו. סקרי דעת קהל בימים ההם הראו תמיכה ניכרת במהלכיו. משאל עם באוקטובר 1993, אילו ערך ואילו ניצח בו, היה מעניק לגיטימיות ותנופה לתהליך. איש לא היה יכול להלביש את רבין במדי אס-אס בכיכר ציון.

אוסלו חרגה במידה כזאת מן ההסכמה הציבורית של זמנה, שאפשר למצוא בה צדדים של חוסר-לגיטימיות. רבין לא הלך לאוסלו מתוך אינסטינקטים של שלום-עכשיו. לא היה עניין רחוק יותר מדעתו. הוא הלך אליה מפני שחשב שיש בה צורך אסטרטגי, ושהיא תשרת את ביטחונה של ישראל. לרוע המזל, הוא לא חשב שמוטלת עליו החובה לשתף את הציבור בשכנוע העמוק שלו. הוא צמח בתרבות פוליטית מהפכנית ולא-ליברלית, שבה אמפתיה כלפי יריבים פוליטיים לא הייתה אפילו אופציה. למען האמת, כמעט כל הפוליטיקאים של זמנו, שמאל וגם ימין, צמחו בתרבות כזאת, לרעת השיח הפומבי בישראל.

באיפול לא תעשה שלום

תהליך אוסלו לקה בהרבה ליקויים. הוא היה מיוסד על הנחות אופטימיות מדי. הצלחתו הייתה מותנית בהתפתחות דינמיקה של פיוס, לא רק בחתימה פורמלית על הסכמים. אבל אין זה מן הנמנע שאחד הליקויים הגדולים שלו היה חשאיותו. אוסלו לא הייתה מתרחשת אלמלא הוטל עליה איפול. אבל משהוסר הטאבו הגדול ביותר, האיפול היה טעות טרגית. הסיכוי היחיד לפיוס תלוי בהקטנת החשדות. ממשלה ישראלית לא יכלה לקוות להשלים את התהליך כל זמן שהיא נחשדה בכוונות להונות את הציבור.

בימי אהוד ברק האחרונים, בתחילת 2001, היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ראה צורך להזכיר לממשלה שהיא ממשלת מעבר, ואין לה הזכות המוסרית לכפות נוסחות-שלום על מי שיבואו בעקבותיה. זה היה הזמן שבו ממשלת מיעוט, ללא אמון פרלמנטרי, ניהלה משא-ומתן חשאי בטאבה. תהיה ההשקפה הפוליטית על טאבה אשר תהיה, עצם התנהלותה הייתה טבועה בחותם של חוסר לגיטימיות.

מה היה קורה אילו נחתם הסכם בטאבה, נגד רצון הציבור, לא רק באופן לא-לגיטימי, אלא אולי אפילו באופן לא-חוקי? אלוהים ישמור.

שתי ציפורים במכה אחת

אם משאל-עם הוא אמצעי של כינון לגיטימיות, אולי צריך לשקול ברצינות יותר משימוש חד-פעמי. משאל אינו צריך רק לסיים את התהליך, כי אם גם להתחיל אותו. הציבור צריך להצביע אם לממשלה יש מנדט "לחתור להסכם שלום, שיהיה מיוסד על שתי מדינות ריבוניות, זו לצד זו, מדינה יהודית ומדינה פלסטינית". זו תהיה הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: הימין היהודי יצטרך להחליט חד-משמעית אם הוא מוכן לחלוקה; והמיעוט הערבי יצטרך להחליט אם הוא מוכן לוותר על זכויות לאומיות קבוצתיות בתוך מדינת ישראל (זכויות אינדיבידואליות יובטחו לכול).

כאשר יתפתח הדיון ברחל-בתך-הקטנה, יידרשו משאלי-עם על עקרונות מנחים. האם הציבור מסמיך את הממשלה לדון בפינוי יישובים? האם לממשלה מותר לדבר על פשרות בירושלים רבה? חילופי שטחים? פירוז?

הרעיון שכל הציבור יוזמן לשבת בחדר המשא-ומתן, מוכרח להיחשב ללא-רציני. אבל רק השתתפות ציבורית אינטנסיבית תוכל לנסוך אומץ בפוליטיקאים, לעשות שלום או לא לעשות שלום, להתיר את הקשר הגורדי או להדק אותו. הכרח הוא שהתהליך הזה יסתיים בהחלטה ברורה. היוונים של קפריסין נקראו לפני תשע שנים להצביע במשאל עם על יוזמת-שלום לאיחוד האי. הם חשבו שנעשו יותר מדי ויתורים בשמם. הם הצביעו נגד. קפריסין לא התאחדה, אין שלום, גדרות התיל מוסיפות לחצות את ניקוסיה.

גם כישלון המשא-ומתן צריך להתאשר במשאל-עם. איש לא יוכל להתלונן שהוא לא ידע, שהוא לא נשאל, שהוא הולך שולל, שאין הוא מוכן לשאת בתוצאות של החלטות שהוא לא שותף בהן.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com