מקסיקו פינת פולניה: אוכל עצוב ללא תשוקה במסעדת טאקריה

לפני מיליון שנה אכלתי ארוחה בלתי נשכחת. לא זוכר מה אכלנו. זה היה בברוקלין, אצל בחור יהודי. האיש היה חבר כבוד באגודת אוהבי הצ'ילי או משהו כזה. בפיר המדרגות שלו היה תלוי לייבוש שיח ענקי של גראס. האוכל המקסיקני הוגש בתוך עלי בננה, וזה היה אוכל מסעיר וארוטי, כך שממש לא משנה שאני לא זוכר מה בדיוק הוא כלל.

מאז יצא לי לאכול עוד כמה פעמים אוכל מקסיקני, אם כי לא מספיק. כמעט תמיד, ובעצם תמיד, זה היה ליד. כמעט. או בכלל לא. אוכל כבד, נעדר מעוף או תשוקה. אוכל בשביל לשבוע ו/או לשרוף את החך על הדרך. וכן, אני יודע שזה רק המזל הרע שלי ולא משהו גורף בדבר איכויותיו האבסולוטיות של המטבח הזה. אני, למשל, מאוד אוהב צ'ילי קון קרנה, אף שאני יודע שיש כאלה שטוענים שזה בכלל לא מאכל מקסיקני. זו הייתה אחת המנות הראשונות שלמדתי להכין.

בגלל כל הסיבות שמניתי, ולמרות הרצון העז לשבור את הנאחס, לא היו לי ציפיות מרקיעות שחקים מטאקריה. לצערי הרב לא התבדיתי.

טאקריה היא מזללה מקסיקנית מהירה מחופשת למקום מדליק. מזללה זה בסדר. מדליק זה גם בסדר, אפילו אם אני לא בדיוק הכתובת. אבל המדליק הוא לכאורה: הפוסטרים של ההופעות על הקירות הם ישנים, זה לא באמת לוח מודעות, ועציצי הקקטוס והסומבררו הסמלי על מכונת המרגריטה, ואפילו מדף הטקילות המרשים, עוד לא עושים מזה קנטינה בטיחואנה, עם כל הכבוד.

כל אווירת המגניבות היא מאוד יאפית ומאולצת, וממש לא מתכתבת עם הסביבה (משולש הרחובות לבונטין-מקווה ישראל-הרכבת), שהוא באמת אחד המקומות היותר מחתרתיים ומדליקים בתל אביב, לפחות לעת עתה. עוד מעט זה כנראה ייגמר. בגלל מקומות כאלה. טאקריה לא לבד כאן, היא מוקפת בוטיקים יוקרתיים מחופשים לאנדרגראונד.

אני מאוד אוהב לאכול צהריים בגפי. לפעמים אני נתקף רגשות אשמה - האם מה שהצלחתי לאכול לבדי אכן יספיק כדי לגבש דעה? הפעם לא היו לי כאלה. מה שאכלתי היה אוכל עצוב. לא לא-טעים (אם כי גם לא ממש כן טעים), לא רע, לא מרגיז. עצוב. משעמם.

הזמנתי ארוחה עסקית. מרק העוף שהוגש לי היה מבהיל בוודאי את סבתא פלה זיכרונה לברכה. היו בו כוסברה ועגבניות, רצועות טורטייה פריכות ושמנת חמוצה. ועדיין, ראו זה פלא, הוא הצליח להיות פולני לגמרי במובן אחר לגמרי. הוא היה עצוב. נעדר עקיצה אמיתית. עייף. משעמם.

אחר כך הגיע הטאקו. כינו אותו קוניטה. שתי הלאפות הקטנות והדקות - סליחה, הטאקוס - מולאו בבשר כתף חזיר בבישול איטי, שהתפורר כמו שצריך והיה סביר למדי, אבל לא הצליח להסתיר את העובדה שכן או לא רוטב אדובו ואננס, מדובר היה במנת רחוב מקושקשת למדי, ובעיקר נורא-נורא אשכנזית, שלא לומר פולנית. אפילו טבעות הפלפל החריף הכבוש לא הצליחו לנצח את הייאוש שנסך עליי הבשר המשועמם שקושט בערוגת חסת אייסברג וברוטב צ'יפוטלה חריף אבל פחדן.

ליד הטאקו הגיעה קערית פלסטיק אדום, כמו כל שאר הכלים, מלאה באורז ובשעועית שחורה. חשבתי שלפחות זה יהיה כבד ומרגיע, מנחם כמו שאוהבים לקרוא לזה היום. אפילו כבד באמת זה לא היה. בכל מסעדת פועלים יש אורז עם שעועית יותר טובים מאלה, בלי כל הגשעפט של השעועית השחורה. סתם פסוליה.

קינחתי בשלושה צ'ורוס שהיו דווקא בסדר, גם אם לא כמו אלה שאכלתי באנדלוסיה, אבל גם הם כבר לא הצילו את המצב.

ניסיתי לחשוב למי פונה המקום הזה. ללא ספק לאנשים צעירים ממני בהרבה, מה שכאילו פוסל אותי מלהעביר ביקורת. מגניבים ממני בהרבה. אבל חבר'ה, זה הרי לא באמת מגניב. בעצם המקום פונה למי שאינם מכורים לסביח של אפי או לפלאפל של הקוסם לארוחת צהריים. וזהו בדיוק העניין האחרון. מדובר באוכל רחוב, וככזה הוא הרבה פחות טוב מהמתחרים המיתולוגיים שלו, גם מהפחות אגדיים. וככזה הוא גם יקר מאוד. אף שזה היה משביע, ואף שהאקסטרות הן אלה שניפחו את החשבון, גם 48 השקלים שעלתה העסקית עצמה היו מוגזמות יחסית לטיב.

אחרי כמה ימים החלטתי לתת עוד צ'אנס. הפעם הזמנתי צ'ילי קון קרנה, כאמור המנה החביבה עליי בז'אנר, ומרגריטה קלאסית. הצ'ילי לא היה צ'ילי ולא קון קרנה. מעט מאוד בשר טחון (ולא חתוך כמו שכדאי) עם קצת יותר מדי שעועית ועם המון-המון אורז. אפשר להגיש אורז. ליד. מה שאני אכלתי היה אורז עם שעועית. שאני דווקא אוהב, אבל בכרם התימנים, שם זה גם יותר טעים. השמנת החמוצה והגבינה המותכת לא הצליחו להציל את המנה. המרגריטה הייתה מרגריטה.

בקיצור, לא יודע. אולי זה טוב, אבל לא בשבילי.

טאקריה

פרטים: לבונטין 28 תל אביב, טל' 03-6005280; א'-ש' 1:00-12:00, עסקיות א'-ה' 16:00-12:00

מחירים: עסקית - מרק, טאקו קוניטה, אורז עם שעועית, ועכשיו נזכרתי שהבטיחו מי היביסקוס (מה שזה לא יהיה) ולא הביאו - 48 שקלים, צ'ילי קון קרנה - 38, מרגריטה משודרגת עם טקילה סאוזה גולד - 42, צ'ורוס - 18, שליש בירה אלכסנדר בלונד מצוינת מהחבית - 24 שקלים

השורה התחתונה

אולי לא