לך על זה, ביבי

א. לעניות דעתי, מה שראש הממשלה בנימין נתניהו צריך לעשות עכשיו, לכבוד חידוש המשא ומתן ואחרי השחרור הכואב של 104 האסירים הפלסטינים, הוא לפתור מיידית את הבעיות שנותרו למפוני גוש קטיף. לא היה צריך לחכות שמונה שנים מאז שהמדינה גירשה אותם מבתיהם כדי להבין שמדובר באחד המחדלים הגדולים בתולדות המדינה. תקצר היריעה מלמנות את הטעויות ומלצטט את חוות הדעת הרבות; מבקר המדינה, כמו גם ועדת חקירה ממלכתית, שפכו מילים של אש על ממשלות ישראל ועל התנהלותן.

שנים זה נסחב, מנהלות קמו ונפלו, ונכון להיום, לצד רשימה אינסופית של סוגיות - מתעסוקתיות ועד בריאותיות, עבור בקהילתיות ועד ללאומיות - יש כ-200 משפחות בלי שום פתרון של קבע באופק. תגלה נא הממשלה את אותן הנחישות והפעלתנות שהיא מגלה במגוון רחב של נושאים גם בנושא הזה; יטיל נא ראש הממשלה את מלוא כובד משקלו ומנהיגותו גם פה. אם הצליח להעביר את שחרור האסירים בממשלה כמו שלו, יצליח להעביר כמה כסף ומשאבים שיידרשו על מנת לנקות אחת ולתמיד את הכתם הזה.

אני לא מציע את זה רק כמין מחווה סמלית לימין שמטרתה להציב קונטרה לשחרור האסירים, להשיק בצורה קצת יותר חגיגית את סירת המשא ומתן הרעועה היוצאת לדרכה הארוכה והמפותלת, ואולי אפילו להכשיר עד כמה שניתן את הלבבות לקראת עוד פינויים. טוב, גם, קצת. אבל מדובר קודם כול בסוגיה בסיסית של מוסר ושל מחויבות לאזרחים, לבני אדם שהממשלה "הפכה אותם לפליטים במדינתם" (ציטוט אחד, לא יכולתי להתאפק). שמונה שנים זה ממש מספיק.

זה לא רק צו השעה, יש פה גם סוג של סימטריית-כאב. שחרור האסירים הכאיב עד מאוד ללא מעט משפחות, זמן טוב להסיר מעט כאב אחר מלא מעט משפחות אחרות - זה גם יעשה טוב לקארמה ומלבד זאת, זה גם יהיה תרגיל לא רע במנהיגות, ונראה שראש הממשלה יצטרך להיות בכושר שיא מהבחינה הזו בתקופה הקרובה.

ב. אגב, פיית הפרספקטיבה היושבת על כתף שמאל, מציעה להפריד את מה שקרה בקיץ 2005 לשני אירועים שונים לחלוטין האחד מהשני: ההתנתקות, או היציאה מרצועת עזה, שהייתה הדבר הנכון לעשותו (לא האופטימלי, אבל מי חי באופטימלי) - גם היום, עם כל החמאס והטילים וזה, זו עדיין נראית כמו החלטה טובה - וגירוש תושבי גוש קטיף מבתיהם. שמונה שנים אחר כך, זיכרון עזה וכל מה שהיה שם הולך ונמוג אצל רוב הציבור כמו חלום רע, אבל פינוי תושבי הגוש והטיפול בהם הוא עדיין פצע פתוח. זה מה שרובנו זוכרים מהקיץ ההוא. את המעגל הזה חייבים לסגור.

פיית הקונספירציה הרובצת על כתף ימין טוענת שזה כל הקטע: הימין דפק את המפונים טוב כל-כך וחזק כל-כך (נכון, הם לא שיתפו פעולה בהתחלה. נו אז מה? אתם הייתם משתפים?) רק כדי לצרוב את התודעה נגד אפשרות של פינויים נוספים. אני מנפנף אותה מעליי, לא יכול להיות שאנשים ישחקו ככה בחיים של אנשים אחרים. וחוץ מזה, לא הייתי מהמר על זה שגם אם הפינוי היה הולך בכיף וכולם היו מסתדרים פיקס, הימין היה מתחיל לזרום פתאום עם פינויים נוספים. לכי, אני אומר לה, לכי מפה.

אבל פיית הקונספירציה, עקשנית שכמותה, מעופפת לי מול הפרצוף ומזכירה אירוע נוסף שקרה באותו הקיץ והשפעתו על חיינו הייתה חריפה לא פחות מכל התנתקות, פינוי או גירוש: רפורמת בכר. יותר מזה, היא אומרת, כל ההתנתקות הייתה רק בשביל להסתיר את רפורמת בכר. נדפוק את הכתומים כדי שלא ישימו לב איך דופקים את כולם. קיץ 2005, היא אומרת, היה החורף הישראלי.

ג. בכל מקרה, חידוש המשא ומתן עם הפלסטינים משאיר אותי, כמו את כולם, קצת מבולבל. מצד אחד, שמחה סקפטית ואמונה מסויגת. כן, אפשר לעשות את זה. אפשר לעשות את זה עכשיו, עם ראש הממשלה הזה והממשלה הזו, בטח עם האופוזיציה הזו מהצד. זה הזמן - שלושה מנהיגים בקדנציה אחרונה, התבשלות ארוכה, תנאים שהשתנו.

זה גם נורא מתאים להתחיל עכשיו בתהליך. כי אף על פי שהאנרגיות הלאומיות קצת בירידה, בגלל הקיצוצים וזה, הרי שיש גם לא מעט דברים רציניים וטובים שמתחילים לקרות: כל הרפורמות האלה בכלכלה יכולות להבשיל למשהו סביר, גז יתחיל לזרום, ואיתו הכסף, השמיים ייפתחו, ההון השחור יצטמצם, התמלוגים יעלו, יהיה רק רב ראשי אחד, יוקר המחיה ירד ואיכות המחיה תעלה - יכול להיות שיהיה טוב, אני בוחר להאמין, ומה יותר מתאים להשלים את התמונה מאשר הסכם עם שכנינו? אני לא רוצה לומר בקול את המילה הזו שמתחילה בשין - היא רק מביאה נאחס - אבל זה בהחלט יכול להשתלב פיקס בתמונה הוורודה שאני מצייר לי בדמיון.

ומצד שני, אני ישר מוריד את הראש, מחכה למכה. הרי היינו בסרט הזה, יותר מפעם, ולמי יש כוח עכשיו לכל הקשיים והנפילות והעיכובים והאולטימטומים והוויכוחים והצעקות וההפגנות, ומי יודע - אם יתקדמו מספיק ואם ללמוד מניסיון העבר העגום, אולי נקבל גם פיגועים (לא יודע מה אתכם, אני ממש התרגלתי לחיות בלעדיהם) ופינויים (כנ"ל). בכל מקרה, זה לא הולך להיות נחמד. זה אף פעם לא נחמד. אנחנו תקועים איתם והם תקועים איתנו ולאף אחד כבר אין כוח לשני כבר שנים ואף אחד לא מאמין. וכולם גם יודעים מה יהיה בסוף ואיפה זה יתפוצץ, ירושלים - אלא מה. ולאן כל זה הולך אם גם הפעם זה לא יילך? עוד סיבוב של דרעק? כמה אפשר, אלוהים.

להיתקל בידיעות הראשונות על חידוש המשא ומתן זה כמו למצוא בדואר הזמנה לחתונה של מישהו שהוא לא ממש חבר או משפחה. אתה עושה את עצמך שמח, אבל בלב אתה ישר שואל מה הסכום הכי קטן שאפשר יהיה לרשום בצ'ק.

ד. אבל בשביל זה אני תמיד אומר: להיות אופטימי או פסימי זה אותו הכסף - אז עדיף כבר להיות אופטימי, להאמין שאולי הפעם זה יילך. הכי גרוע, נתאכזב. אבל להתאכזב אנחנו רגילים. למעשה, בלהתאכזב אנחנו אלופים, לא תהיה לנו עם זה שום בעיה. מה כבר הכי גרוע שיכול להיות, שלא יהיה פרטנר? קטן עלינו.

אבל אולי, רק אולי, יהיה טוב יותר הפעם. נכון, בסוף זה יכאב - מישהו, איפשהו ביישובים הקטנים שלא בגושים, ייאלץ לעזוב את ביתו - אבל אולי זה יהיה שווה את זה. ואולי, רק אולי, זה יהיה שווה את זה להמון זמן. אולי, רק אולי, הפעם זה ייעשה טוב יותר.

חשוב לזכור שלהיות אופטימי זה לא אומר שצריך להיות אהבל - הדבר הזה נמשך יותר מדי זמן בשביל להיפטר בכמה חודשים, ובכלל לא ברור אם יש לנו מספיק חכמים שיוציאו מכל הבארות את כל האבנים שכל הטיפשים זרקו פנימה. זה לא יהיה הדבר הזה שמתחיל בשין ושרים עליו בגני הילדים. ובכל זאת, זה יהיה יותר טוב ממה שיש עכשיו.

ה. והיחיד שיכול לעשות את זה, ככל הנראה, הוא נתניהו. בטח בעתיד הנראה לעין ובהתחשב באלטרנטיבות שלפנינו. האיש אינו מושלם, אם לנקוט בלשון המעטה (בטח לא כמו כל אחד ואחת מכם, שהרי כולנו נטולי פגמים), אבל אני די סומך עליו לגמרי בעניין הזה של הביטחון. וזה משהו קטן שאפשר להתחיל ממנו.

אני לטובתו. לזכותי ייאמר שאני לא בקטע חדש של לאתרג ראש ממשלה מהימין כשמתחילות לעלות ההזיות האלה על המילה ההיא שמתחילה בשין. זה כבר כמה חודשים טובים שאני ככה, עוד הרבה לפני שהתחילו השיחות. פעם אחר פעם הוא מוכיח לי שאני די צודק. אפילו שחרור האסירים המבאס היה הבחירה הנכונה מהאופציות שהונחו בפניו. עכשיו רק צריך ללכת עד הסוף.

חידוש המו"מ זה כמו הזמנה לחתונה: אתה שמח, אבל גם שואל בלב מה הסכום הכי קטן שאפשר לרשום בצ'ק