הסרטים והתמונות של רבין

"צולם בידי יצחק", יום ד' 22:15, "יס דוקו"

ייתכן שצודקים מי שטוענים שאת ההיסטוריה אין לנתח אלא ממרחק מסוים, לשם פרספקטיבה הכרחית. כחלוף כמעט 18 שנה מאז נרצח רבין, אפשר ללמוד על השלכות נוספות של הרצח, כאלה שאולי לא היו נהירות דיין בימים שלאחר מעשה. כך למשל נדמה, כי לא ניתן להבין את הטוקבקים המתלהמים נגד משתתפים ערבים בתוכניות ריאליטי, את התפרעויות אוהדיה הגזענים של בית"ר ירושלים נגד שחקנים ממוצא מוסלמי, מעשי לינץ' או פעולות תג-מחיר, אלא ב"מורשת הקרב" הפחדנית והחשוכה שהתפתחה לאחר הרצח. הסרט הזה, ששודר כבר בעבר, אינו נוגע בדבר מכל אלה, אלא מתמקד בפן קטן ופחות מוכר אצל ראש הממשלה המנוח: תחביב הצילום שלו.

אני מודה שהניסיונות להפוך את רבין, על אף הנסיבות הטרגיות של מותו, למעין "קדוש" חילוני, היו תמיד לזרא בעיניי (כולל דיבורים חלולים על "מורשתו". איזה מורשת בדיוק? של ידיד המתנחלים בכהונתו הראשונה, או של אויבם וקורבנם בשנייה?). יחד עם זאת, אין זאת אומרת שרבין כאייקון אינו מעניין. הוא ראש הממשלה הראשון שהיה יליד הארץ, הוא היה צבר קוצני בשירות הדיפלומטיה, שהציץ מערבה ונפגע ושבדיעבד ניתן לומר כי על אף שורשיותו, מימי הפלמ"ח ועד לכס ראש הממשלה, הרי שתקופה מסוימת הייתה משפחתו לדבר הכי קרוב למשפחת קנדי בסגנון ישראלי.

הסרטים והתמונות שצילם מרתקים, לא פחות. לא מפני שיש להם רלוונטיות לניתוח תפקודו כמנהיג, אלא מפני שהם משקפים נאמנה את הדרך שבה הביטו הישראלים המועטים שזכו להכיר את העולם הגדול בשנות ה-60. בהצצה שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרטים הקצרים פרי ידיו, יש שילוב מנוגד של חוצפה ישראלית וענווה גדולה גם יחד, וככל שנוקפות הדקות אל מול המסך, נדמה שדי בשילוב הזה כדי לבכות את האובדן ולהתגעגע.