השיח האלים של יאיר לפיד

אתה לא מבין איזה השפעה יש להסתה נגדנו", אמר לי השבוע מחוץ לאולם בית-הדין הארצי לעבודה סוור צעיר בשם שלומי, שעובד בנמל אשדוד. "הלכתי ברחוב ודיברתי עם חבר, ופתאום תקף אותי אדם זר באלימות מילולית רק משום שהוא שמע מדבריי שאני עובד נמל. אם לא הייתי בחור גדול, כמו שאתה רואה, הוא אשכרה היה מרביץ לי".

ובאמת, שלומי בחור גדול, במיוחד בשנים האחרונות. גילוי נאות: אני מכיר אותו. מה שלא עשו לגופו טילי ה"עורב" שנשא על גבו בשירותו הצבאי, עושה כעת העבודה בנמל. "אני מזמין את כל החכמים שמדברים עלינו לעבוד איתי שעה אחת על אונייה בשמש הקופחת", הוא אומר בזעם.

שלומי (33) הוא מה שמכונה "עובד דור ב'", שמשתכר אמנם מעל השכר הממוצע במשק, אבל רחוק אלף מונים מהמספרים שמתפרסמים מדי שנה. כ-60% מעובדי הנמלים נמנים עם השכבה הזו כיום, שהולכת ומתרחבת עם פרישתם לפנסיה של עוד ועוד עובדים ותיקים ("דור א'").

שלומי וחבריו הצעירים לא זוכים להגנה המיוחדת מפני פיטורים או פגיעה בפנסיה, שנקבעה במסגרת הרפורמה בנמלים משנת 2005, ועל עובדים אלה כתבו השבוע שופטי ביה"ד בפסיקתם, כשציינו כי קיים חשש סביר שהקמת נמלים פרטיים במתכונת חד- צדדית עלולה לפגוע בעובדים ובביטחונם התעסוקתי. "מזל שלא הלכת ברחוב עם אבא שלך", אמרתי לו בציניות, "זה עלול היה להיגמר רע' מאוד. אבא של שלומי, רחמנא-ליצלן, עובד בחברת החשמל.

נזכרתי בסיפור של שלומי בעקבות דבריו של שר האוצר יאיר לפיד, על הודעתו של יעקב פרנקל שהוא ויתר על מינויו לנגיד בנק ישראל. לפיד אמר-שאל, "אם השיח הציבורי שלנו ימשיך להיות כל-כך אלים וחסר-כבוד, לא נצליח לשכנע אף אחד לבוא לתרום למדינה. לא חבל?" בטח חבל.

אלא שהשיח האלים ביותר מאז הבחירות בינואר הוא לא של מפגינים בשדרה וטוקבקיסטים חדי-לשון וחמומי-מוח, אלא של שרי ממשלה לרבות לפיד. הרטוריקה המתלהמת, היהירה והמסיתה, שעל הדרך (וכנראה לא במקרה) גם מסיטה (את תשומת-הלב הציבורית מהגזירות בתקציב), הרבה יותר מדאיגה מלכתו של פרנקל.

מה לנו להלין על השר כץ

לפיד מדבר על כך "שלכל מי שיש מקלדת מותר ללכלך, להכפיש ולכתוב דברים איומים שאפילו לא נבדקו", ואיכשהו דמותו של שר התחבורה ישראל כץ עולה מיד בסיטואציה הזו. זמן קצר אחרי פסיקת השופטים בעניין הנמלים, פסיקה שחייבה את המדינה להקפיא לחודש ימים את המכרזים להקמת נמלים חדשים, לצורך ניהול מו"מ בתום-לב, שב השר כץ אל המקלדת ואל עמוד הפייסבוק החביב עליו, ותקף שוב את העובדים: "אם אלון חסן ותורג'מן (ראשי הוועדים באשדוד ובחיפה) רוצים לראות את הנמלים החדשים מקרוב, כדאי שיקנו משקפת, כי בדרך אחרת הם לא יזכו להתקרב אליהם".

אבל מה לנו להלין על השר כץ, כשלפיד עצמו ממהר אל המקלדת ואל הפייסבוק. רק ביום שלישי הוא האשים את עובדי משרד החוץ שהם מנהלים סכסוך עבודה "על גבם של ילדים". לפיד כתב שהעובדים מונעים הוצאת דרכונים דיפלומטיים למאבטחי שב"כ שאמורים ללוות את המסעות לפולין, ולכן בתי-הספר נאלצו לבטל את הנסיעה של אלפי בני-נוער אחרי שהוריהם כבר שילמו. מה שלפיד לא טרח לספר לציבור, או כמו שהוא עצמו הגדיר זאת "לכתוב דברים איומים שאפילו לא נבדקו", זה שהוא ואנשי האוצר לא עשו דבר כדי לפתור את הסכסוך הזה שנמשך כבר ארבעה חודשים.

עובדי משרד החוץ התחילו בקטן. הם עצרו את הדואר הדיפלומטי, לא חידשו דרכונים, שלל פעולות שאין להקל בהן ראש ואשר היו אמורות להכניס את הצדדים כבר מזמן למו"מ אינטנסיבי. במקום זאת, אנשי האוצר הגיבו בזלזול וטרחו להראות לעובדי משרד החוץ עם מי יש להם עסק: בדיווח בתקשורת על טיוטת החוק שמתגבשת בדבר איסור שביתה ב"שירותים חיוניים", הופיע לפתע גם משרד החוץ בהגדרה של שירות חיוני. בפעמים הקודמות שניסו לקדם חוק דומה, מעולם לא דובר על משרד החוץ.

אז כן, השיח הישראלי הוא אלים. וכן, חבל ואפילו חבל מאוד. אבל כדאי ששר האוצר יבדוק את העובדות לפני שהוא רץ שוב אל המקלדת. ואז הוא יגלה שאולי גם הוא וחבריו מובילים את השיח הזה.