מה הקשר בין עוני לבתי שימוש

החדשות היו טובות מאוד, לשם שינוי. הודו אינה מניבה אותן לעתים קרובות. חלקם של העניים באוכלוסייה פחת בתוך שבע שנים (2004-2011) מ-37% ל-22%. זו ירידה כמעט-סינית. הודו התקרבה בזה כדי נגיעה אל היעד שהציב האו"ם ב-1990: הפחתת העוני בעולם ב-50% עד שנת 2015.

הטור הזה ציין לפני שבועיים את תרועת-הניצחון המאופקת מאוד שבקעה מהודו http://tinyurl.)com/lvkt48n). היא הייתה מאופקת, מפני שרוב החדשות הכלכליות והחברתיות בהודו בימים האלה אינן מצדיקות תרועות. הכלכלה הלאומית נתקעה, שיעורי הצמיחה פוחתים, המטבע מאבד את ערכו, מחירי המזון ותעריפי האנרגיה מאמירים (גולדמן-זאקס הורידה אתמול את הודו בדירוג המלצותיה ל- underweight) אבל נתוני העוני של רשות התכנון הלאומית הראו בעליל, כי הודו מתקדמת. הם גם שירתו את צרכיה המידיים של מפלגת השלטון, המועמדת כנראה לתבוסה בבחירות של השנה הבאה.

אבל מאז התפרסמה הסטטיסטיקה התפתח ויכוח מרתק, לפעמים רציני ולפעמים מגוחך, על הרלוונטיות של הנתונים האלה. כל מי שעוקבים אחרי שאלות של עוני, תהיה ארץ מוצאם אשר תהיה, יוכלו להניד בראשיהם. כוחו של הוויכוח הזה יפה כמעט לכל חברה, אפילו חברות מפותחות. חוץ מצפון קוריאה, נדמה לי ששום ארץ עדיין לא הודיעה על הצלחתה לבער את העוני, אם כי אחדות הצליחו לבער את העושר.

עוני אינו רק כסף

מיהו עני? אבני-הבוחן הן בהכרח שרירותיות. ב-2005, הבנק העולמי העמיד את קו "העוני המוחלט" על שכר של 1.25 דולרים ביום. בארה"ב, אופן החישוב לא השתנה מאז 1965, בהתאמה לאינפלציה. הוא עומד על 15 דולר ביום (בכסף של 2009). הסכומים האלה צריכים התאמה לכוח הקנייה וליוקר המחיה.

יתר על כן, כלכלני הבנק העולמי מציעים אמות מידה נוספות לשערוך העוני. כמובן, הוא מתבטא קודם כל ב"היעדר משאבים מספיקים לספק את צורכי היסוד של החיים", אבל גם באמות מידה הבאות: מחלות תכופות ומוות מוקדם; בערות וחינוך לקוי, המחבלים ביכולתו של היחיד "להבין את העולם ואת עצמו"; תנאי מחיה המסכנים את בריאותו הגופנית והנפשית; עבודה שהיא במקרה הטוב לא-מספקת ובמקרה הרע מסוכנת; "מחסור מופגן של כבוד עצמי, היעדר כבוד מצד אחרים"; היעדר השפעה על חיי הקהילה.

את רוב הקריטריונים האלה קצת קשה לכמת במשוואות מתמטיות, אבל כרוכה בהן תזכורת על חלקיות תוקפו של כל מחקר על העוני. צריך להגיד שדעתם של מייסדי הודו המודרנית, אילו קראו את המחקר, הייתה נוחה מרוחו. המהטמה גאנדהי חשב את העוני החומרי לאופציה הריאלית היחידה, כל זמן שההסתפקות במועט מזמנת עושר ספיריטואלי. אחד הכלכלנים המחוננים ביותר של זמננו, ההודי אמארטיה סן, חתן פרס נובל, היה ממקורות ההשראה של המחקר הזה (את כל 300 וכמה עמודיו אפשר לקרוא על הרשת, ב-http://tinyurl.com/mggfgg3).

"תוצאות כה מוגבלות"

אמארטיה סן עצמו התחיל את הוויכוח במקרה. הוא מבלה את רוב זמנו מחוץ להודו. בגיל 80 הוא עדיין פעיל נמרץ בקמפוסים באמריקה ובבריטניה, פרופסור בהרווארד, האסיאני הראשון שעמד אי-פעם בראש קולג' בריטי יוקרתי באוניברסיטת אוקספורד. אבל הוא היה החודש בדלהי לרגל פרסום ספר חדש על עניין הודי מאוד: חוסר השוויון הקיצוני, המאפיין את שגשוגה הכלכלי (Uncertain Glory - אפשר למצוא באמזון).

הודו הצטרפה אל ליגת הנמרים של אסיה רק בשנות ה-90, אם גם לא בדילוגי-סין, תוצאה של רפורמות כלכליות חלקיות. במרוצת 20 השנה האחרונות התהווה בה מעמד ביניים מרשים: פרופ' סן מעמיד אותו על 100 מיליון, "יותר מאוכלוסייתן של ארצות רבות". אבל בהודו יש כמעט 1.3 מיליארד בני אדם. כאשר מאה מיליון עושים חיל, וממלאים קניונים ענקיים בכל מרכז עירוני, איפה נמצאים כל השאר?

"בכל קורות העולם קשה למצוא דוגמאות להתפתחות כלכלית כה מהירה, לאורך זמן כה גדול, עם תוצאות כה מוגבלות בצמצום הקיפוח האנושי", כותב סן.

איפה בכלל צריך להתחיל? תזונה לקויה, שבגללה 43% מילדי הודו סובלים ממשקל-חסר (רק 2% בסין); מחסור בבתי-שימוש, שמפניו חצי האוכלוסייה עושה את צרכיה מתחת לפני השמים, עניין מסוכן במיוחד בשביל נשים; להבדיל, אף אחת מ-200 האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם אינה נמצאת בהודו.

התקשורת (בלשון האנגלית, שהיא בהכרח נחלת מיעוט קטן, אבל יש לה השפעה מכרעת על האליטות) קיבלה את ספרו של סן בעניין עצום. אולי זו עדות נוספת להשפעה חסרת-היחס של אינטלקטואלים שמאליים על המדיה. ככה זה, כנראה, בכל הארצות חוץ מצפון קוריאה. אבל העניין בספרו של סן לא היה חד-צדדי. סן הוזמן להתווכח בפומבי, בשידור טלוויזיה חי, עם מבקר ותיק וקולני של דעותיו, כלכלן הודי מפורסם אחר, ג'אגאדיש בהוואגוואטי, פרופ' באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

ואז הוא אמר: רק לא NaMo

בהאוואגוואטי מאשים את סן, שהוא "מעלה מס שפתיים" לפיתוח כלכלי, והתרופות שהוא מציע יסבו "נזק עצום" למהלך התקין. בהאווגוואטי סומך את ידיו על דגם הפיתוח של גוג'אראט, מדינה בחוף הצפון מערבי של הודו, שרשמה שיעורי צמיחה שנתיים של עד 9% בעשר השנים האחרונות. הליברליזציה של חוקיה משכה אליה השקעות ענק ממדינות אחרות של הודו ומחלקים אחרים של העולם (כולל ישראל. חברה ישראלית מפתחת שם נמל עמוק-מים).

למרבה חוסר הנוחיות הפוליטית, אי אפשר להזכיר בימים האלה את גוג'אראט מבלי להזכיר את האיש הידוע עכשיו יותר ויותר בראשי התיבות של שמו NaMo, הלוא הוא נארנדרה מודי, ראש ממשלת גוג'אראט ואבי "הנס הכלכלי" שלה. מודי הוא המועמד הכמעט-ודאי של האופוזיציה לראשות הממשלה בבחירות הממשמשות ובאות (לא יאוחר ממאי 2014).

יש לו כריזמה, כישרון רטורי, ביוגרפיה מרשימה, רקורד פוליטי מזהיר, ניסיון רב בניהול. אבל יש לו גם שונאים רבים, הזוכרים לו את חטא נעוריו: טבח של המוני מוסלמים באהמדאבאד, העיר הגדולה ביותר במדינתו, לפני 11 שנה. הוא נושא הדגל של הימין ההינדואי הדתי, שתוכניותיו אינן מתיישבות עם האתוס החילוני רב-השנים של הודו (הבריטים חילקו את תת היבשת לשתי מדינות, אחת מהן מוסלמית. אבל הודו מעולם לא הסכימה לתווית של "מדינה הינדואית", אף כי 80% מתושביה הם הינדו).

פרופ' סן נשאל בראיון טלוויזיה מה דעתו על "NaMo בתור אזרח הודי", הוא השיב, "אינני רוצה בו כראש ממשלתי". מדוע? מפני שאין הוא חילוני מספיק, ומפני שדגם הפיתוח שלו אינו בן-החלה בשאר חלקי הודו.

רק זה היה חסר לאופוזיציה. בטונים שישראלים מכירים יפה מזירתם הפוליטית, הפטריוטיות של פרופ' סן הועמדה בספק. "האם יש לו בכלל זכות הצבעה?", שאל חבר פרלמנט מן הימין. הוא קרא לשלול מסן את ה"בהאראט ראטנה", אות הכבוד האזרחי הגבוה ביותר של הודו, שהוענק לו ב-1999.

רעב, עם חמש רופיות בכיס

הפוליטיזציה של הוויכוח אולי לא הייתה הכרחית, אבל כנראה הייתה בלתי נמנעת. הכול עכשיו פוליטי בדמוקרטיה הרעשנית והפלורליסטית הזו. הכול - כולל הסטטיסטיקה של העוני.

אם נקבל אותה כפשוטה, משפחה כפרית בהודו, המוציאה 3,000 רופיות בחודש (175 שקל), ומשפחה עירונית המוציאה 4,000 רופיות (235 שקל) נמצאות "מעל לקו העוני". פוליטיקאים של מפלגת השלטון חשבו שהקו גבוה מדי. אחד מהם, ממומבאיי, הבירה הפיננסית של הודו, הכריז ש-12 רופיות (70 אגורות) מספיקות להאכיל אדם ממוצע בצהריים. פוליטיקאי אחר, מן הבירה דלהי, הוריד את המשוכה עוד יותר: חמש רופיות (29 אגורות) מספיקות לארוחת צהריים סבירה.

עיתונאי ב"טיימס אוף אינדיה" ניסה להעמיד את ההכרזה הזו במבחן. הוא יצא לרחובות עיר הבירה רעב, עם שטר של חמש רופיות בכיסו. המינימום שנדרש למנה צנועה של אורז ושעועית היה 33 רופיות (1.93 שקל). חמש? לגלג רוכל אחד. "יספיקו לך אולי לכוס מים".

מאיפה באו אם כן חמש הרופיות? העיתונאי בדק ומצא, שזה המחיר של ארוחה מסובסדת במזנון חברי הפרלמנט בדלהי. הוויכוח אגב עדיין לא הסתיים. שר החקלאות בממשלה של מדינת אסאם, ענייה מרודה בצפון מזרח הודו, הכריז ש-20 רופיות (1.17 שקל) יכולות למלא את קיבותיהם של שמונה בני אדם. ראש הממשלה של אסאם הסתייג, אבל המיניסטר עומד על דעתו: אין לו על מה להתנצל, הוא יכנס מסיבת עיתונאים כדי להוכיח את זה. המתינו-נא בנשימה עצורה.

התערובת של פוליטי ואקדמי היא תמיד בעייתית. בייחוד בחברה פתוחה ובמערכת דמוקרטית. אינטלקטואלים ראויים ליותר כבוד ממה שדמוקרטיות מוכנות להעניק להן, וממה שחולקות להם קהילות גדפניות של טוקבקיסטים אנונימיים. אבל על הודו אפשר לפחות להגיד שגם כאשר היא בלתי נעימה, היא תמיד מעניינת.