חתול תעלול

צ'כוב מעורר לא מעט אסוציאציות, אבל קומדיה היא לא הראשונה שבהן. מחזות המופת שלו, דוגמת השחף, שלוש אחיות וגן הדובדבנים מכילים גם אפיזודות קומיות, אבל קומדיות הם לא. זו אחת הסיבות שהפרויקט המשותף של הבמאית ג'יטה מונטה והמתרגם רועי חן בתיאטרון החאן, מסקרן כל-כך להיחשף אליו. הוא מאפשר הצצה אל אנטון לפני שהוא הפך להיות "צ'כוב". בן 27 הוא היה כשכתב את "מונולוג החתול", בן 28 שכתב את "הדב", ובן 29 כשכתב את "הצעת נישואים" - להלן שני הקצרים והחתול. משעשעים, מחוצפים ואנושיים כל כך הטקסטים של צ'כוב, משל נכתבו היום ולא ברוסיה הצארית של שלהי המאה ה-19.

מונטה וחן ראויים למחמאות על האתגר שנטלו, וגם על הבמה הססגונית שעיצבו, אבל פחות על התוצאה הסופית. שני הסיפורים הקצרים אמנם מקסימים. "הדב", שבחלקה השני של ההצגה, הוא המוצלח יותר ולו משום שהטוויסט מגיע בו בשלב מאוחר יותר של הסיפור ושומר אותו כל הזמן חי, תוסס ומפתיע. בקצרה, זהו סיפור של גבר רוסי חמוש וגדול ממדים (דודו בן-זאב בתפקיד הטוב ביותר בהצגה), שמגיע לגבות חוב ישן ומוצא את אלמנתו המתאבלת של בעל החוב (עירית פשטן המצוינת גם כן). היא מוכנה לשלם, אבל לא באופן מיידי. בתגובה הוא מתנפח כולו עד שבשיא העימות הוא מזמין את האלמנה לדו-קרב של אקדוחנים, כי "אם כבר שוויון אז עד הסוף". האלמנה אינה נרתעת והדב הרוסי החסון פתאום מתאהב בה על שום כך, וזאת למרות שהוא שבע מאהבות ומפרידות. "12 נשים נטשתי, תשע נטשו אותי", הוא מתריס.

כאן לא אשכבה

המקום שבו ההצגה מפספסת הוא במכלול שלה, בחיבור בין הסיפורים, שלא מצליח לייצר שלם משמעותי שחורג מאוסף של קצרים. הדוגמה המובהקת ביותר לשלם משמעותי שגובש משלושה סיפורים של צ'כוב היא כמובן "אשכבה" של חנוך לוין, אבל גם בלי להיתלות לאילן הגבוה ביותר, הרי שחוט מקשר, שיהפוך את ההצגה של מונטה למקשה אחת, לא מצליח להתגבש כאן.

חן מסביר בתוכניית ההצגה, כי הרציונל מאחורי השילוב היה לייצר "שלושה סיפורי אהבה שהאנשים מתנהגים לפעמים כמו חיות והחיות כמו אנשים". האדם שבחיה והחיה שבאדם, הוא מאבחן. בפועל, המקרה המובהק ביותר שבו זה קורה הוא בסיפור של הדב. בסיפור הקצר שפותח את ההצגה, "הצעת הנישואים" - שם מגיע צ'ובוקוב לבקש את ידה של נטליה, ועוד קודם שהוא מספיק לכרוע ברך, הוא נקלע עמה לעימותים שכמעט גורמים לו להתקף לב - החיה היא דמות שולית לכל היותר. השניים, בגילומם של יואב היימן ויעל טוקר, בתפקידים חביבים, אמנם מתווכחים למי יש כלב מוצלח יותר, אבל זו לא ליבת העימות. החלק הארי הוא ויכוח סתמי שמתעורר ביניהם על בעלות בחלקת קרקע.

ויש גם התפקיד של החתול, שעל פניו, יכול היה לייצר את החיבור שכל כך חסר בין הקטעים. אחרי הכול, הוא מופיע ברקע של שני הסיפורים האחרים, והוא גם המונולוג שמחבר ביניהם ברצף ההצגה. ואולי זה בעצם המקום שההצגה לא משכילה להתחבר. החתול, בגילומו של אריאל וולף, לא מצליח לתפוס נפח בימתי של יותר מאשר גימיק. וולף, שחקן צעיר שעשה כבר כמה תפקידים מצוינים בחאן, אמנם גמיש מאוד במשחק שלו, אבל את המונולוג המגשר הוא לא מצליח להרים למקום מרשים במיוחד, והתוצאה בהתאם. חביבה אך בינונית.

"שני קצרים וחתול" מאת אנטון צ'כוב, בימוי: ג'יטה מונטה, תיאטרון החאן