מהרהורי לבו

פנים אמיתיות, יום חמישי 21:00, ערוץ 2 רשת

אם היה דבר אחד מקומם בקדימונים לתוכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות" שתשודר הערב, הרי זה לא בבחירת הנושא ובוודאי שלא בעצם העיסוק בו, אלא הניסיון להציג את העיסוק הזה כחדשני, כמשהו שלא דיברו עליו עד כה. באמת? ממהומות ואדי סאליב, דרך הפנתרים השחורים, מתמ"י של אהרון אבוחצירה ועד לש"ס, או אפילו בוויכוחים אקטואליים יותר כמו אליקו וגיספן מול הפלייליסט של גלגל"צ - בכולם כיכב או מככב השד העדתי, עד שאפשר לתהות אם יש לו בכלל זמן לשוב מדי פעם לבקבוק.

יתרה מזאת, דפוסי ההצבעה בישראל הם עדתיים עד כדי כך שלעיתים קרובות אנשים מנתחים את המציאות הפוליטית בדרך אחת, ומצביעים בדיוק בדרך ההפוכה בגלל שההצבעה עצמה עדיין מגדירה אותם כחברים בתת-קבוצה משפחתית-עדתית.

אפילו הסטטיסטיקה שלוי מגייס, ה"אס" כביכול בשרוולו, מוכרת כמעט עד זרא - ואפילו בה יש כדי להטעות: אין זה משנה כמה בעלי תפקידים בכירים הם ממוצא מזרחי, אלא האם יש מהם היום יותר מאשר לפני 20 או 40 שנה. אם התשובה היא "כן", אזי סימן שהמגמה היא שוויונית. דעות קדומות הן עניין שלוקח זמן כדי לשנות. אפילו תקופה של עשרות שנים אינה מספיקה לפעמים: השחורים בארצות-הברית שוחררו מעבדות לפני כ-150 שנה, לפני 50 שנה הם התאגדו נגד חוקי הפרדה גזעית, לפני 5 שנים הגיע נשיא שחור ראשון לבית הלבן - ועדיין מדי פעם מבצבצת פרשה כמו שערוריית זיכויו של היורה בנער שחור בפלורידה, שערורייה שגרמה אפילו לאובמה לחשוף תחושות קיפוח מעברו. לפיכך "תמונת המצב" שמצלם אמנון לוי, היא נכונה ושקרית בעת ובעונה אחת: נכונה מפני שהיא מבטאת את המציאות נכון להיום, שקרית - מפני שהיא מחמיצה את התהליך, והתהליך הוא שוויוני, גם אם איטי.

יחד עם זאת, אני מודה שהרבה יותר קל לשבת עם שם משפחה אשכנזי (קצת מטעה, במקרה הפרטי שלי), ולדרוש מלוי לדייק בעובדות כאשר הוא בוער מבפנים: מי שנאלץ להתבייש בהוריו, מי שנאלץ להסתיר את מוצאו, מי שביקש להיות דומה יותר לאשכנזים כדי להשתלב, נושא עימו פצע שקשה לו להגליד. אני מקווה שההבנה למצוקה הזאת אינה נתפסת כ"התנשאות". אגב, רצון דומה היה גם מנת חלקם של לא מעט ילדים לניצולי שואה שהתביישו בעור הלבנבן של הוריהם, בסיוטי הלילה, ביידיש, כי "הצבר", המודל לאדם חדש וטוב יותר, היה רחוק מהמציאות שהכירו בביתם.

לפיכך היה מעניין יותר לשאול מדוע הילדים הללו השתלבו בחברה הישראלית בצורה מוצלחת יותר מאשר ילדים מזרחיים. כאן אולי יכול לוי לשוב לבית הוריו, שעם חשיבה פרוגרסיבית הדחיקו את ההבדל התרבותי וחשבו קדימה, על הדור הבא. העובדה שלפחות במקרה שלו זה הצליח, מלמדת אולי שאין תרופה טובה יותר לפערים מאשר חשיבה פרוגרסיבית. אחרי שיסיים לוי להתחשבן עם עברו, אני בטוח שיוכל להישיר את מבטו קדימה ולהיווכח שחצי הכוס הריקה מתמלאת כל העת, גם אם בטפטוף.

במטבח עם פאנטה

"טופ שף" עונה חדשה, ים ו' 15:30, "הוט 3"

רק אתמול שבתי ממסע גרגרנים אמיתי בבירת ספרד, עם הספק של 50 מסעדות, טאפאס-בר וסרווסריות בשלושה ימים של שכרון חושים במדריד. למה אני מספר לכם את זה? כי במפגש המחודש עם "טופ שף" אני מוצא את עצמי נקרע בין שתי מגמות: אהבתי לאוכל, ומכאן גם לתוכניות בישול, וסלידתי מבישול - במיוחד בקיץ, שכן "החוויה המדרידאית" הוכיחה לי שוב שבישול במדינות הים התיכון העשירות בחומרי גלם משובחים, צריך להיות מחוץ-לחוק בחודשים מאי-נובמבר. כך, עם עוינות קלה לתנורים וסירים, שלא לדבר על הזוועה שנקראת "צילחות", אני מתייצב לעונה החדשה של "טופ שף" מי שכבר קטפה את ה"אמי" בעבר ומועמדת לעשות זאת שוב השנה.

העונה הנוכחית של תחרות הבישול מפגישה את המתמודדים עם האתגרים הקולינריים על רקע נופה של וושינגטון, ולכן מארחת לא מעט "סלבס" מקומיים כמו הסנטורית במיל' ננסי פלוסי או ליאון פאנטה שר ההגנה לשעבר. למרות שהאורחים מוכרים לאמריקנים הרבה יותר מאשר לעיניים ישראליות, הרי שהקצב של התוכנית והמתח עוברים היטב גם בתרגום, וחוץ מזה, גרגרנים לא זקוקים לסיבות מיוחדות כדי לצפות בתוכניות בישול, ממש כפי שהם לא זקוקים לסיבות מיוחדות כדי למהר אחריהן למטבח ולנסות להוסיף עוד מנה לארוחת ערב-שבת.