יש שלום, אין עתיד

חידוש התהליך המדיני טוב לליכוד: אחרי שסבלה מירידה בבחירות, השיח המדיני מחזיר את מפלגת השלטון למרכז הפריים הפוליטי והיא אף מגדילה את כוחה. על פניו המשפט הזה הוא אוקסימורון, אבל מסקר מכון רפי שסמית שנעשה עבור גלובס, הראשון מאז חידוש התהליך המדיני, עולה התמיכה בליכוד ל-33 מנדטים. לזה אפילו נתניהו לא ציפה.

אמש נשאל נתניהו במזנון הכנסת האם השלום פרץ. גם במשפט הזה יש סתירה פנימית. זו הפעם השנייה בתוך שבוע שראש הממשלה מתיישב במזנון, שזה כפול ממספר הפעמים שבהן נכנס לשם בקדנציה הקודמת כולה.

בארבע השנים האחרונות נצפה שם נתניהו פעם אחת בלבד. החשש משאלות כתבים, מתגובות חברי כנסת ושרים שגרם לו להדיר רגליו משם, פג. "יש סביבי שלום כל הזמן", הוא השיב בציניות, "סילבן שלום". בינתיים השלום היחיד שפרץ הוא בין שני היריבים לשעבר, אבל מצב רוחו של ראש הממשלה היה מרומם.

הוא חישב את הקלוריות של האוכל שהוגש לו, בדק את רכיבי המשקה התוסס שאותו כינה "כימיקלים לישראל" ובחן אפליקציה חדשה שסופרת צעדים ומתרגמת אותם לקלוריות וקילומטרים. השיחה, דרך אגב, התרכזה בדיאטה של השר שי פירון שהוזמן לשבת סביב השולחן. לפחות בדבר אחד היה קונצנזוס: היא לא מצליחה.

פתיחת המשא ומתן עם הפלשתינים עושה טוב גם למפלגת העבודה שנמצאת במגמת עליה וזוכה ל-18 מנדטים, המספר הגבוה ביותר מאז הבחירות. זה בא טוב ליחימוביץ' ערב הפריימריז לראשות המפלגה, אבל זה לא הסיפור. כי בסך הכל הריבאונד של העבודה והליכוד הגיוני, באופן טבעי תהליך מדיני מחזיר אותנו למצב של שתי מפלגות גדולות דומיננטיות המייצגות ימין ושמאל.

הסיפור הוא איבוד כוח מתמשך של יש עתיד. ללפיד צריכה להידלק נורה אדומה ולא בגלל שיש עתיד יורדת ל-14 מנדטים, השפל הגדול ביותר מאז נוסדה, אלא בגלל המגמה. אם בתחילת מאי העניק סקר סמית/גלובס ללפיד 30 מנדטים, ראש בראש עם מפלגת השלטון, ביוני כבר היו לו 18 וביולי צנחה המפלגה ל- 14 בלבד. אם ביחס לבחירות מפלגתו של לפיד רושמת ירידה, אז ביחס לסקר ממאי זו התרסקות.

הנורה האדומה צריכה להידלק גם בקרב יועציו של שר האוצר, דני וסלי ואורי שני, שהם הכוח המניע מאחורי המפלגה, ולא 18 חברי הכנסת שלה. הירידה היא של למעלה מ-50% ב-90 יום. אם זה יימשך לפיד עלול למצוא את עצמו מתחיל את מושב החורף עם ירידה נוספת עד כדי מספר חד ספרתי. זה צריך להדאיג אותו גם לקראת הבחירות הבאות שבהן ראה את עצמו בקפלן 3 (משרד ראש הממשלה) ולא בקפלן 1 (משרד האוצר). אם המגמה תמשך לפיד יצטרך לשאול את עצמו אם יהיה ברחוב קפלן בכלל.

חמשת המנדטים של מאוכזבי לפיד נודדים למרצ ולעבודה וגם לליכוד. מה שפוגע בלפיד הן לא הגזירות או התקציב שאושרו השבוע בכנסת. הציבור דווקא מעריך אומץ. הוא מוכן לספוג גזירות כואבות בעיקר כשהוא רואה דרך הגיונית ועמדה עקבית, אבל הוא לא יכול לסבול את התחושה שמעבירים לו מסרים הפוכים. אחרי שבבחירות הבטיחו לו שלמעמד הביניים יהיה פה טוב יותר, המצביעים מגלים שאין דרך, אין עקביות, ואין פוליטיקה חדשה.

הנחמה היחידה שיוכל למצוא שר האוצר היא שהתהליך המדיני טשטש את האפקט של הגזירות והעביר את הידיעות בתחום לעמודים האחוריים של העיתונים, אם כי כאן כבר צצה בעיה אחרת: יש עתיד לא רלוונטית בשיח המדיני.

יש רק מפלגה אחת שסבלה מהתהליך הזה: שינוי של טומי לפיד, שאיבדה גובה במהירות והתרסקה. זו לא נורה אדומה שצריכה להידלק ללפיד, זו תחנת כוח שלמה. הטיפול האגרסיבי בח"כ עדי קול שהעזה לפתח חשיבה עצמאית ולהצביע בניגוד לעמדת המפלגה, הוא חלק ממקצה השיפורים של לפיד ממה שנעשה במפלגתו של אביו. בעוד בשינוי קמו המלפפונים והיכו את הגנן, וכל פריצקי תפס כיוון והפך מלך, לפיד משליט משטר טרור שלידו אפילו ליברמן נראה ליברלי. הזובור הפומבי שעשה לקול מלמד שאת כל הטעויות שעשה טומי קוטע הבן יאיר באיבן. אפשר לשער שנתניהו היה מייחל לשלטון שכזה גם בליכוד, במקום להיות תלוי במתפקדים ובמרכז.

נתניהו של אחרי הסקרים

אחרי שניסו לפלג לה את המפלגה שלוש פעמים, לאחר שהפסידה את הבחירות על ראשות המפלגה וגם פרשה מהחיים הפוליטיים, מצאה את עצמה שרת המשפטים ציפי לבני על מדשאות הבית הלבן עם הנשיא אובמה.

את הכוח שלא היה לה עם 28 מנדטים, יש לה עם 3 בקושי עכשיו. לפי סקר סמית/גלובס לבני, שאמורה לקבל את כל הדיבידנדים מחידוש המו"מ המדיני, עוד לא קוצרת את הפירות ונשארת עם המספרים הנמוכים של החודשים האחרונים. אולי בציבור עוד אין הפנמה של התהליך, אבל דבר אחד לבני עצמה ודאי הפנימה: הרבה יותר חם בקואליציה.

לבני לא היחידה שמתחילה להאמין לנתניהו. מסקר סמית/גלובס עולה כי הציבור נותן בנתניהו אמון ומעניק לו מנדט להמשיך בשיחות. אלא שחלק גדול מהציבור מאמין שהכל דיבורים. שנתניהו רוצה אבל לא יכול. 54% מהציבור חושבים שנתניהו מעוניין בהסדר, אבל 40% מהם חושבים שהוא לא מסוגל בגלל הצד השני.

נתניהו עמל במשך השנים לשכנע את הציבור שאין פרטנר - והציבור מאמין לו. על פי הסקר 9 מכל 10 מרואיינים מתנגדים לשחרור אסירים. הנתון הזה מעלה שאלות סביב התזה שהדביקו לנתניהו יריביו הפוליטיים מבית ומבחוץ, שהוא מונע רק מסקרים.

מדוע נמנעה לימור לבנת?

אם בקדנציה הקודמת הקואליציה היתה החסם לתהליך מדיני, הפעם החסם הוא הליכוד. כל המאבק על שחרור האסירים שהובא לאישור הממשלה השבוע התנהל בתוך המפלגה עצמה. כבר בבוקר למד נתניהו מיומני הבוקר על התנגדותם הנחרצת של גלעד ארדן וישראל כץ. השניים כבר רואים את הפריימריז הבאים ואת פייגלין מתחזק מימינם.

ארדן השתמש בטיעונים אידיאולוגיים אך יש מי שסבורים שהקו המנחה היה "אם אין סמכויות - אין הצבעות", משמע כל עוד נתניהו לא פוסק בוויכוח על הסמכויות בינו לבין בוגי יעלון, הוא לא תומך ברה"מ. את תג המחיר על הראיונות ספג כץ, שכשביקש לדבר ננזף על ידי רה"מ: "אותך שמענו מספיק ברדיו". גם עמדתם של בוגי ושטייניץ היתה ידועה. שטייניץ אמנם הסביר בישיבה למה צריך להתנגד, אבל הצביע בעד.

את שלושת סימני השאלה שנותרו - גדעון סער, סילבן שלום ולימור לבנת - זימן נתניהו לשיחה בארבע עיניים לפני הישיבה. על הנייר לא היה ברור כיצד יצביעו. סער הטיף לשרים שהתנגדות היא לא לגיטימית.

"מה היה קורה אם כולם היו נמנעים", ציטט את בגין, רק בלי הסרקזם והמעמד. בסוף הישיבה יתברר שלא הצליח להשפיע על אף אחד. התדהמה בעקבות תמיכתו של סער היתה כה גדולה עד שהביאה את הצ'ילבות ארדן וכץ, לשכוח לרגע מוועדת החקירה על תוצאות הבחירות ולדבר זה עם זה שלא באמצעות עו"דים או מקורבים.

שלום התחבט לאורך כל הדיון. הוא שקל להתנגד, והשתנק מבכי כשדיבר בהתרגשות על הסיפור האישי שלו ועל אביו שנרצח. נתניהו חיבק אותו חיבוק דב והוסיף שזה בסדר אם לא יפרט. בסוף החליט שלום להימנע. השרים הופתעו אבל הקשיבו קשב רב להסבר הבא: היו שלושה שנמנעו בהצבעות דרמטיות כאלה שאחר כך הפכו לראשי ממשלה, מנה שלום בפניהם: אהוד ברק באוסלו, נתניהו במפת הדרכים, ושמיר בהסכמי קמפ דיויד. אולי הסבר הצית את דמיונה של לבנת, והיא החליטה גם להימנע.