שובו של פקיד

אימתי נהפך נגיד בנק ישראל למשרה שכותרות העיתונים עוסקות בה, והיא פותחת מהדורת חדשות בליל שבת כשהליך המינוי נקלע לסערה?

אז ככה: מעמדם של הנגידים צמח עם מגזר פיננסי שהתנפח: בנקים, בתי השקעות, מחוללי נגזרים אוטומטיים ובורסות במחזורי ענק שתפסו מקום משמעותי וגדל בכלכלת מדינות. בשם עוצמה זו הגיעו לתפקיד הנגיד, בכל המדינות, נציגים בכירים מהמגזר הפיננסי ובעלי תארים מרשימים בתחום.

במדיניותם הפרו-מגזרית תרמו נגידים אלה לניפוח נוסף של המגזר ממנו באו, על חשבון מגזרים אחרים. המדיניות שלהם עודדה את הבורסות ושיפרה בתכלית את מאזני הבנקים, וכך תפח עוד חלקה של תעשיית הפיננסים בכלכלת מדינות.

גם בישראל גדלו הרווחים מהון בהשוואה לענפים אחרים בשיעור ניכר בשנים החולפות. משקלו של סעיף האשראי והמימון במאזן החברות נהפך לכבד מערך נכסים ופעילות אחרת, וחלקו של האשראי בתקציבו של האדם הפרטי, צמח למימדים מבהילים.

תולדות הבועות

במציאות כזו, אין פלא שעיניי כל נישאו להחלטות ריבית בפד' ובאיחוד האירופי, ויום הכרזת בנק ישראל על הריבית החודשית, נהיה ליום חג, חג ריבית. החלטות ריבית קיבלו הילה של מהלך כלכלי שהכל נשפט, יוכרע ויתבצע בדברו. בכלכלה, שבה סלולה הדרך לציפיות להתגשם בידי המצפים אותן, אכן נהפכו החלטות הריבית לנבואות, והמחליטים אותן לנביאים.

מדיניות מוניטרית שבראש דאגותיה המגזר הפיננסי, דוחפת לאשראי זול. אשראי זול כאמצעי לעידוד צריכה, שבאמצעותה מוכיחים "צמיחה", ניפח בועות: קודם בועת המניות, ואחריה בועת הנדל"ן. מחירים עלו בלי קשר לפעילות וערך אמיתי - והרי לכם בר-סטרנס (פברואר 2008), ליהמן-ברדרס (ספטמבר 2008) וקריסת שוק הנדל"ן הבינלאומי (עד היום). מאז, כמעט העולם כולו - מארה"ב שבה ניבע הבקע ועד 'השווקים המתעוררים' שלא הצילו (מי אמר די קאפלינג ולא קיבל?) - שקע לדכדוך כלכלי שלא מסתמן באופק מועד התרוממות ממנו.

והנגידים, נישאים על גלי הערצה, ממשיכים במדיניות פרו-פיננסית כאילו שמהבורסות תבוא הישועה.

סוף הנבואה

הבה נפשפש יחד בתכליתו המקורית של תפקיד הנגיד. הנגיד הוא פקיד הממונה מטעם אוצר המדינה כדי לפקח ולנהל את המשק המוניטרי ולייעץ בעניינו לממשלה. אחריותו תחומה במשק המוניטרי. לא הכלכלה, לא המאזן המדיני, לא תקציב המדינה, לא פעילות היבוא-יצוא ולא מצוקת הדיור ויוקר המחייה שם. למשק המוניטרי יש השלכות על אלה, אך מדיניות מוניטרית רק משפיעה עליהם ואינה מהותם.

מדיניות מוניטרית יכולה להשיג יציבות ולהעניק ביטחון בהיבטים מסוימים, למגזרים מסוימים. יציבות וביטחון חשובים ליצרנים המוכרים תוצרתם בחוץ לארץ, הם קריטיים לנוטלי הלוואות ובהן משכתנאות; וביציבות וביטחון מוניטרי תלוי רווח קבלנים הקונים חומרי גלם במטבע זר כדי להקים תשתיות בארץ.

אבל, וזה אבל גדול מאוד מאוד, מדיניות מוניטרית אינה הגורם שיכריע את גובה העידוד הכספי שתתן מדינה ליצואנים וכמה לחץ יפעיל משרד שיכון לגבי שיעור הדירות ברות השגה במיזמי בנייה; לא מדיניות מוניטרית תפתור את בעיות מערכת הבריאות ומערכת החינוך ולא היא תכונן תחבורה ציבורית כמו ביפן ובשוויץ. אפשר להכביר בדוגמאות נוספות, השורה התחתונה היא שמדיניות מוניטרית לא תצמצם פערים חברתיים ולא תייצר יש מאין צמיחה.

סופרמן מכונף גלימה

לכן, בשם החזרה לבריאות ושפיות כלכלית, בואו נחזיר את מעמד הנגיד מנביא לפקיד. החיפוש אחר סלב-כלכלנים והעיסוק האובססיבי במינוי, משרים אבק כוכבים על משרה שסוד הצלחתה באפרוריותה.

בנימין נתניהו ויאיר לפיד מחפשים נגיד כוכב בעולם שכבר התפכח מהאופוריה הפיננסית.

זהו זה, אנחנו לא צריכים סופרמן מכונף גלימה בבנק ישראל, ולא כוכב עבר שיציל ממשבר שמשתחר באופק. אנחנו צריכים פקיד בחליפה לא מעודכנת, עקשן דיו לעמוד כנגד גחמות פופוליסטיות של ראש ממשלה אינטרסנט ושר אוצרלא מנוסה, ונטול אגו כדי לחזור ליסודות המשעממים של תפקידו.

הכי חשוב, בעיני, שהפקיד המשעמם שיקח על עצמו את העול יהיה נטול קשרים בתעשיית הפיננסים המקומית והעולמית, ונטול שאיפות להשתלב בה. כך כל מעייניו יהיו נתונים לשמירת השקל שלנו יציב, ולהחזרת גודל החוב הלאומי ונפח האשראי האישי, למימדים ריאלים.