משיקים שיק ואיכות עילאיים: להקת הדיסקו האמריקנית שיק עם אוסף חדש

"מוזיקה אף פעם לא מאכזבת אותך", שרה להקת שיק ב-Everybody Dance. ברמות הפילוסופיות הכי עמוקות הם כמובן צדקו. אבל ברור שמעשית, לא מעט אלבומים ואוספים והופעות ואמנים עלולים גם לאכזב. אלא שהמוזיקה של שיק עצמה לא אכזבה כמעט אף פעם, וכעת נארזה מחדש באוסף מושלם. להבדיל מאגדים קודמים שכבר סיכמו את תוצרי להקת הדיסקו הכי טובה מתוצרת אמריקה, כאן יש מינון קטלני של שפע ואיכות. מתוך 25 קטעים, רק ארבעה חלשים ומיותרים. והשאר? ברוכים השבים לגן עדן. האוסף הנוכחי חותם את חגיגות שנת ה-60 להולדתו של נייל רוג'רס, מהנגנים, יוצרים, מפיקים הכי מקוריים ומשפיעים בארה"ב של 40 השנה האחרונות. אחרי שנלחם בסרטן הערמונית, במאבק שגם תיעד בבלוג שלו, אחרי שהופיע השנה עם הרכב טרי יחסית של "שיק" בפסטיבל גלסטונברי, ובעיקר אחרי שתרם את טביעתו הכה מזוהה לאחד הסינגלים הבולטים של השנה, "גט לאקי" של דאפט פאנק, רוג'רס ארז פה את המיטב שלו כמוזיקאי מקורי.

אמנם יש כאן הפקות שלו לדיאנה רוס, לדבי הארי וגם לג'וני מאתיס (השיר הכי חלש פה...), אבל כולם הפקות בית שנעשו בתוך החברה שלו, החברה שבראה את שיק. אין, למשל, דוגמאות מהפקות עילאיות שלו מראשית ואמצע שנות ה-80 לדיוויד בואי (לטס דאנס), או מדונה (לייק א וירג'ין). הוא עבד כמפיק וכנגן גם עם מיק ג'אגר, גרייס ג'ונס, דוראן דוראן, אדי מרפי, בי 52, ואחרים. אבל את חזונו האמנותי, שיכלל לשיא בשלהי שנות ה-70, בגישה שחיברה את העבר של המוזיקה השחורה עם העתיד שלה.

מינימום תפקידי נגינה

רוג'רס, שהספיק לנגן כחלק מתזמורת הבית של אולם הסול הכי מפורסם בארה"ב, האפולו בהארלם, שם ליווה אגדות כמו ארית'ה פרנקלין ובן אי.קינג, חבר בראשית שנות ה-70 לבסיסט ברנארד אדוארדס ולמתופפי על כמו טוני תומפסון ועומאר חכים, ליצירת צליל ואסתטיקה חדשים. הם הושפעו מג'אז ופאנק (פא רפויה), וסול, אבל גם, לדבריו, מהאינטליגנציה הרקידה של להקה לבנה כמו רוקסי מיוזיק.

רוג'רס פיתח נוסחה שנשענה על ריפים של גיטרות וליינים של באס שיכלו להימשך שעות על גבי שעות, וחבל שלא לנצח. אלו היו זיקוקים, תרתי-משמע, של חיבורים בין גרוב להרמוניה, בתוספת חושים מעולים ללחני פופ קליטים. שיק היו שלב המעבר בין מוזיקת הריקודים לפניה שהתבססה ברובה על שירים עם מילים ומבנים מלודיים עשירים, לבין השלב הבא באבולוציה, הדאנס לסוגיו, שעם הזמן הלך והשיר מעליו מילים וגם קווים מלודיים.

האוסף הזה מציג רגעים עילאיים כמו להיטם הכי גדול, Le Freak, ומלנכוליית הדיסקו הנהדרת Lost in Music, וגם פסגות של הרכב הצד שבו טיפלו אז רוג'רס ואדוארדס, סיסטר סלדג', כמו He's the Greatest Dancer. האחרון סומפל אינספור פעמים, בין היתר באחד הלהיטים הכי גדולים של וויל סמית', Getting jiggy with it. Good Times של שיק הציג את אחד מתפקידי הבאס הכי משפיעים במוזיקה הפופולרית, שהדהד באחת מקלאסיקות ההיפ-הופ הראשונות, ראפרז דילייט של שוגר-היל גאנג, וגם בלהיטי ראפ לבנים מוקדמים כמו ב-Another one bites the dust של קווין.

אחת המעלות הגדולות של שיק הייתה הגישה המינימליסטית בעיבוד ובהפקה. להבדיל, למשל, מהעושר הצלילי הממכר בדיסקו של הרכבי פופ מעולים כמו הבי-ג'יז ואבבא, אצל רוג'רס ושות' היו מינימום תפקידי נגינה ומינימום ערוצי הקלטה: בס תופים וגיטרה שיכולת לבלות בתוכם חיים שלמים, וכלי מיתר רצחניים שסיפקו גם לא מעט דרמה ומלנכוליה, שהעניקו לשירים של שיק שכבות שמעבר לקצב ולקליטות. ומעניין שרוג'רס ויתר על כלי נשיפה, שהיו מרכיב מרכזי בשירי סול ופאנק ודיסקו לפניו וגם אחריו. והיו שם גם זמרות נהדרות, ובראשן נורמה ג'ין רייט, שרוג'רס תפר לה שיר סולו מצוין, "סאטרדיי". לנשות שיק וסלדג' היה דימוי של זמרות אולפן נטולות כריזמה. אבל הן היו בראש ובראשונה מגישות סול אדירות שבשירים כמו I Want Your Love נתנו תחרות מעולה לכוכבות סול סטייל דיאנה רוס. וכמובן, רוס שכרה את רוג'רס שהפיק לה, בין היתר, את Upside down ו-My old piano. אבל חשיבות הקול המוביל מתבהרת דווקא ברגע חלש יחסית באוסף: "ספייסר" הוא שיר נפלא שהזמרת בו, שילה, לא מצליחה להפוך אותו לדרמה רגשית קלאסית וכובשת כמו שידעו ג'ין רייט וחברותיה. "ספייסר" הוא אדריכלות הדיסקו הנשגבת של רוג'רס בלי המחץ הקולי שימכור אותה בחזית.

בשנות ה-80, רוג'רס עוד נשאר שם לוהט בהפקות פופ. אחריהן, ולמרות שהוציא ארבעה אלבומי סולו, זז קצת לשוליים, אם כי להיטים שלו, כמו כל המוזכרים לעיל, המשיכו להיות קלאסיקות בכל מסיבה. השנה, כאמור, דאפט פאנק שכרו את מפיק הדיסקו מספר אחת של אמריקה, כמו שעשו באלבום החדש שלהם גם עם מפיק הדיסקו מספר אחת של אירופה ג'ורג'ו מורודר. אבל שלושת הקטעים שרוג'רס ניגן איתם, רק מעידים על ההבדל העצום בין שיריהם שהם בעיקר מופת של הפקה, לבין מה שקרה לו בעבר כשההפקות שלו שירתו כתיבת פופ מהמעלה הראשונה. וכאמור, העבר שלו שנארז פה מחדש ובאופן מהודק וכה מספק, הוא עונג שמימי וארצי בו-זמנית של, אכן, אלף אחוזי שיק.