למהפכות יש חוקים, או לפחות מידרג של ציפיות סבירות. את זה גילה עוד קרל מרקס. המעמד הבינוני הוא המתחיל אותן, ואין לו בדרך כלל מצע רדיקלי מפליג. הוא רק רוצה חירויות פוליטיות.
אחר כך בא הגל השני של המהפכה. הקרקע נשמטת מתחת לרגלי הבינוניים, והכוח עובר בהדרגה לידי הרדיקלים. להלן באה הריאקציה מצד שרידי המשטר הישן. הבינוניים מתבלבלים. הם אינם רוצים בישנים. סוף-סוף, הם חוללו מהפכה כדי להיפטר מהם. אבל הם גם אינם רוצים ברדיקלים. איזה משני אי-הרצונות יפרנס את מעשיהם?
זה הרגע המכריע כמעט בכל מהפכה מודרנית. ארבע מהפכות צרפתיות העדיפו את הריאקציה. המהפכה הרוסית הראשונה, הליברלית, עשתה יד אחת עם הרדיקלים נגד הריאקציה. שלושה חודשים אחר כך נפטרו הרדיקלים מן הליברלים. התחילו 75 שנה של משטר טוטליטרי עם פאזות רצחניות.
אין צורך, או אולי יש צורך, להגיד שהנסיבות המהפכניות משתנות ממקום למקום. צרפת של 1789 לא הייתה רוסיה של 1917, פריז של 1849 לא הייתה קהיר של 2013. היעקובינים של מצרים אינם חילונים קנאים שונאי-אלוהים מן השמאל. אבל כמה שהדינמיקות דומות.
הטרמפיסטים תפסו את ההגה
את המהפכה הדמוקרטית במצרים חולל מעמד בינוני עירוני חילוני (יחסית). הוא הפיל את הרודן, ורקד ברחובות עם הרדיקלים. הרדיקלים תפסו טרמפ, אבל עד מהרה השתלטו על ההגה. הם הואילו להציע לבינוניים את הזכות לקרוא קריאות ביניים. תבוסת הליברלים התחוורה עוד לפני שהושלמה ההצבעה בבחירות הדמוקרטיות.
לבסוף, כאשר כלו כל הקצים, לא הייתה למהפכנים המקוריים ברירה אלא לפנות אל הריאקציה. המחריבים הנועזים של המשטר הישן, שהציתו את דמיונו של העולם, הזמינו את יורשיו הטבעיים של המשטר הזה לחזור אל השלטון. מאחר שנודעה להם התוצאה הדמוקרטית הבלתי-נמנעת של מהפכתם, נראה שהם יסכימו להתפשר על קצת/הרבה פחות דמוקרטיה.
הנשיא המודח, בכלאו הסודי, מתנחם בעותק של הקוראן. אולי כדאי לו לקרוא קצת היסטוריה של אמריקה הלטינית, במיוחד צ'ילה. נשיא מהפכני, סלוואדור איינדה, החליט לפני 40 שנה ויותר להפקיד גנרל אמין בראש הצבא. הייתה לו סיבה להניח שקצין מקצועי לעילא ולעילא, אחד, אוגוסטו פינושה (הדרך הנכונה לבטא את שמו בספרדית היא פינוצ'ט), יסור למרותו. חודש אחד אחר כך הסתערו הטנקים על ארמונו, ואיינדה תקע כדור ברקתו. פינושה נעשה שם נרדף לדיקטטור צבאי מרושע במיוחד.
למוחמד אל-מורסי הייתה סיבה להניח שעבד אל-פתח א-סיסי יהיה הרמטכ"ל הצייתן. יצאו לו המוניטין של מוסלמי אדוק, מבקר של המשטר הישן ומתנגד של שאיפות ארצות הברית באזור. יתר על כן, א-סיסי יצא מגדרו להישבע אמונים לנשיא. נאמנותו הייתה אחיזת עיניים, אבל מה על אדיקותו? האמנם העמיד פנים?
הוא תלה את ראש הממשלה
לאו דווקא, כותב רוברט ספרינגבורג, פרופסור לביטחון לאומי בבית הספר הגבוה של הצי האמריקאי. ייתכן מאוד שמקור השראתו של א-סיסי הוא מוחמד זיא אול-חאק, גנרל פקיסטני שתפס את השלטון בארצו ב-1977, בנסיבות דומות. זיא היה קצין מקצועי בהחלט, שמילא את חובתו הפטריוטית, כאשר הפריד בין שני הצדדים לאחר בחירות שנויות במחלוקת. הוא אמנם הדיח את ראש הממשלה, אבל רק כדי לאפשר בחירות חדשות בתוך שלושה חודשים.
ההמשך היה הרבה יותר דרמטי. הבחירות נדחו והלכו. המודח הועמד למשפט על רצח יריב פוליטי. הוא נידון למוות, ונתלה כמעט שנתיים אחר כך. גנרל זיא, לשעבר קצין בצבא הבריטי, התחיל אסלאמיזציה של פקיסטן. היא אמנם נוסדה כמדינת המוסלמים בתת היבשת של הודו, אבל לא הייתה דתית בתור שכזאת. זיא כונן שותפות הרת-גורל בין הצבא ובין האסלאמיסטים. מחלציה יצאו לימים הטליבאן של אפגניסטן ומקביליהם הפקיסטנים.
דוגמת זיא אול-חאק מוכרחה לפתות כל גנרל מוסלמי שוחר-שלטון. כוח אמנם נובע מקנה-הרובה, אבל לגיטימיות צריכה לבוא ממקור אחר. א-סיסי יכול לנסות ולחקות את גמאל עבד א-נאצר, עם אידיאולוגיית-כלאיים של צדק חברתי, פאן-ערביות, חד-מפלגתיות ופולחן-אישיות. אחדים חושבים שלשם הוא נושא את עיניו. אבל קשה מאוד להאמין בכושר ההתחיות של הנאצריזם. אסלאם הוא מרכיב בכל נוסחת-לגיטימיות.
האזהרה הנוקבת
ייתכן, כמובן, שא-סיסי מוכן להסתפק בפיקוח קרוב על המנהיגות הפוליטית, מבלי לתבוע עמדות-כוח פורמליות. זה מה שעושה צבא פקיסטן בימים האלה. זה מה שעשה צבא טורקיה במשך שבעים שנה, עד שנפל שדוד לרגלי טאייפ ארדואן. טורקיה היא ההזהרה הנוקבת ביותר לכל גנרל פוליטי מתחיל.
בתחילת השבוע, בית משפט טורקי גזר עונשי מאסר דרקוניים על גנרלים בדימוס, כולל רמטכ"ל לשעבר. הם הואשמו בקשר להפיל את השלטון. חקירת הקשר העניקה כסות משפטית לציד-מכשפות נגד חילונים בצבא, בעיתונות ובשירות המדינה. הגנרלים היו יכולים להפיל את ארדואן בנגיעה לפני עשר שנים. עכשיו הם רק יכולים לנשוך שפתיים.
אבי כל ההפיכות הצבאיות, יוליוס קיסר, חצה את נהר הרוביקון לפני 2,054 שנה, והכריז, "הפור נפל". מאז, גנרלים שאפתנים חוצים נהרות, ומקווים שלא יצטרכו לחזור אל גדת-הפתיחה. א-סיסי צופה בטורקים, צופה (אולי) גם בארגנטינים, צופה בחוסני מובארק, ויודע מה הוא לא היה רוצה לעשות בגיל 80 או 85. הוא לא היה רוצה לשבת על ספסל הנאשמים, כדי להישלח לכלא לשארית ימיו.*e
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
