זכרונות מהמלחמה הקרה

ועידות-פסגה אינן נקראות לפתור משברים. משונה, הלוא כן? זה ביטוי של שינוי ערכים ושל מורכבויות מדיניות. ב-1807 יכלו נפוליאון הצרפתי ואלכסנדר הראשון של רוסיה למנוע מלחמה (לחמש שנים) באמצעות פגישה פנים-אל-פנים. וילהלם השני של גרמניה האמין בדיפלומטיה אישית אפילו מאה שנה אחר כך, אבל נאלץ לגלות שאפילו הוא הפך לאסיר הנסיבות.

ב-1986 ניסה מנהיג סובייטי להפתיע נשיא אמריקאי בוועידת פסגה, ולהניח על השולחן הצעות שמעולם לא נידונו מקודם. בהלה של ממש צנחה על המשלחת האמריקאית. כל חבריה, כולל הנשיא, נדחקו אל תוך אוהל זעיר, שבידוד קפדני הגן עליו מפני מכשירי האזנה. הם החליטו לסרב. אי אפשר לעשות מארבים לנשיא ארה"ב.

אמריקאים אוהבים דיפלומטיה אישית, מפני שהם מעדיפים לייחס פרגמטיות לכל בני שיחם. לפעמים, בני השיח אינם פרגמטיים. הם אינם להוטים לעשות עסקים, אפילו לא כאשר הרקע הוא חווילה אקסקלוסיבית בצפון החוף המזרחי של ארה"ב. שם, ב-2007, ניסה אבא ג'ורג' בוש לעזור לג'ורג' הבן ליישב את הבעיות בין ארה"ב לרוסיה. ולדימיר פוטין הוזמן להצטרף למסע דיג בחופי מדינת מיין, לא הרחק מבית הנופש של אבא. הוא דג דג גדול מאוד; מילולית, לא על דרך ההשאלה. יחסים חדשים לא נולדו.

הוא גילה את "פרצופה האמיתי"

צריך להיזהר בוועידות פסגה המועדות לכישלון. אחת כזאת התכנסה ב-1960, בהשתתפות הנשיא דווייט אייזנהאואר ומנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב (וגם מנהיגי בריטניה וצרפת). זה היה זמן קצר לאחר שהסובייטים הפילו מטוס ביון אמריקאי מתקדם בשמי רוסיה, ה-U-2. הוועידה נכשלה כישלון חרוץ. חרושצ'וב יטען אחר כך שהיא התחילה את תהליך נפילתו מן השלטון. היא גם הייתה אקורד פתיחה של סיבוב ארוך נוסף במלחמה הקרה.

כמעט 20 שנה אחר כך, ב-1979, באמצע השנה השלישית של נשיאותו, ג'ימי קרטר חתם הסכם היסטורי להגבלת הנשק הגרעיני עם ליאוניד ברז'נייב, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. הם נפגשו בווינה. בסיום המעמד ניגש קרטר לברז'נייב, ולתדהמת הכול הדביק נשיקה מצלצלת על לחיו.

נשיקות כאלה נועדו עד אותו הזמן לציין קירבת אחים רעיונית בין מנהיגים סוציאליסטים. קרטר, הואיל וגמר אומר לפטור את ארצו מרפלקסים אנטי-סובייטיים, קבע נורמת התנהגות חדשה.

פחות משישה חודשים אחר כך, ברז'נייב שלח את צבאו לפלוש לאפגניסטן. קרטר הכריז אז, למבוכת הכול, שהאקט ההוא לימד אותו את "פרצופה האמיתי של ברית המועצות". הוא הטיל עליה סנקציות כלכליות, החרים את אולימפיאדת מוסקבה (1980) וחידש את מרוץ החימוש של המלחמה הקרה.

מ"קיסרות הרשע" אל "לילות מוסקבה"

בשנה הראשונה של נשיאותו, רונלד רייגן הכניס את מרוץ החימוש להילוך גבוה. הוא קבע את טון היחסים עם מוסקבה, כאשר שאל מטבע לשון מ'מלחמת הכוכבים', וקרא לברית המועצות "קיסרות הרשע". בסוף השנה החמישית של נשיאותו, בפעם הראשונה, הוא פגש מנהיג סובייטי, מיכאיל גורבצ'וב הטרי והרענן. זו הייתה חיבה כמעט ממבט ראשון. הם אמנם לא יכלו להידבר בלי מתורגמן, אבל איכשהו הצליחו לעשות עיניים זה לזה, ולהתבדח. הימין האמריקאי הוקיע את רייגן על נאיביות, אבל הקאובוי הזקן לא שעה לעצות. הוא האמין ששינוי עומד בפתח. כמה שהוא צדק.

הפסגה הבאה, בשנה השישית של נשיאותו, הייתה באיסלנד. רייגן כמעט נפל בפח שטמן לו גורבצ'וב. הסובייטי הציע לחתום על הסכם לביטול הנשק הגרעיני. ביטול! איש לא היה מבטל, אבל הסכם כזה היה מפסיק מיד את מרוץ החימוש, ופוטר את ברית המועצות מן התוצאות הכלכליות שלו. אמונה רווחת של הימים ההם הייתה שברית המועצות התמוטטה במידה רבה תחת הנטל של מרוץ החימוש.

לרייגן ולגורבצ'וב נועדו עוד שלוש ועידות פסגה בשנתיים הבאות. במפורסמת שבהן, בבית הלבן, לאחר ארוחת ערב רשמית, פצחו מיכאיל וראיסה גורבצ'וב בשיר על רקע המוזיקה המתנגנת של "לילות מוסקבה". המלחמה הקרה עדיין לא מתה, אבל היא הפשירה במהירות. רייגן עמד בברלין, ליד החומה, וקרא, "מיסטר גורבצ'וב, פרק את החומה הזו". יעברו עוד שנתיים ויותר לפני שמיסטר גורבצ'וב אמנם יפרק.

רוסיה רוצה להיות "ארץ גדולה"

לא קל לסיים מלחמות קרות. בממשל ג'ורג' בוש האב האזינו פחות, לפעמים הרבה פחות, למשק כנפי ההיסטוריה, והעדיפו פרגמטיות צרופה. המלחמה הקרה, שהתחילה בסוף שנות ה-40, אמנם פיצלה את אירופה, והמיטה ייסורים על מיליונים, אבל גם זימנה ודאויות. לא היה צריך לחשוש מפני אל-קאעידה או מפני פצצות גרעיניות הודיות/פקיסטניות/קוריאניות/איראניות. לא הייתה נכונות תכופה לסגור עניינים, אבל תמיד הייתה כתובת.

בוריס ילצין הנהיג את רוסיה ל"עצמאות" ב-1991 (העמדת פנים. ברית המועצות הייתה שייכת לרוסיה). בוש, שעד אז לא התייחס ברצינות לילצין, התקשה לפתח ידידות אישית. המשימה נפלה על כתפי ביל קלינטון, שנה אחת אחר כך. הוא לא התקשה, מפני שספק אם היה אי-פעם בבית הלבן נשיא אוהב-בריות ממנו. הוא היה מפורסם ביכולתו "להאזין לכאבים" של זולתו.

לא היה קשה להבחין בכאבי רוסיה. התמוטטותה הכלכלית לבשה ממדים של אסון בינלאומי. המטבע שלה איבד את ערכו. אינפלציה איומה דחקה עשרות מיליונים אל קו העוני. תוכנית הפרטה חסרת אחריות הפשיטה את המדינה מנכסיה היקרים ביותר. הייתכן שסיוע מסיבי, בנוסח תוכנית מרשל של שנות ה-40 לאירופה ההרוסה, היה מציל את רוסיה מתוצאות המשבר, וקושר את הרוסים בקשרי חיבה והוקרה לאמריקה? מי יודע.

כך או כך, סיוע לא בא. אבל קלינטון ניסה להנעים את השקיעה במקצת. רוסיה רוצה שינהגו בה כב"ארץ גדולה", אמר קלינטון, והורה לנהוג ברוסים כבשותפים, אף כי היה ברור למדי שאין להם עוד השפעה על שום דבר. הוא חזר ונועד עם ילצין, ויצא מגדרו לצחוק בפומבי מהבדיחות של נשיא רוסיה, שלא תמיד היו מצחיקות.

הוא אפילו סלח לילצין את מלחמת צ'צ'ניה, בסוף 1994. במחווה מילולית משונה, הוא הוציא גזירה שווה בין ההתקפה הרוסית הרצחנית על העיר גרוזני, שנהרגו בה אולי 30,000 בני אדם, ובין החלטת לינקולן לצאת למלחמה נגד מדינות הדרום כדי להציל את הברית האמריקאית.

צ'צ'ניה הייתה צומת דרכים גורלי בשביל רוסיה. הכישלון הצבאי המדהים, שהכריח את צבא רוסיה לסגת מצ'צ'ניה בסתיו 1996, הניב בסופו של דבר את ולדימיר פוטין. כאשר ילצין מינה את פוטין, יש מאין, לראש הממשלה, בקיץ 1999, הסקרים הראו שאילו פוטין היה מתמודד בבחירות לנשיאות הוא היה מקבל אחוז אחד מן הקולות. פוטין הוציא מיד את רוסיה למלחמה חוזרת בצ'צ'ניה, ועורר את הרושם של מנהיג החלטי אשר יציל את רוסיה מן הפוליטיקאים החלושים שלה. ילצין התפטר שלושה חודשים אחר כך, ופוטין ניצח ללא קושי בבחירות של מארס 2000.

"דגנים מורעלים"

קצין הקג"ב הזה, אשר נולד וגדל כדי לשרת את המשטר הסובייטי, אמנם לא רצה להחזיר את הגלגל לאחור ("זה היה חלום יפה", הוא אמר על משטר שאחרים חשבו לחלום-ביעותים), אבל הוא חשב את עצם נפילתה של ברית המועצות ל"אסון הגיאו-אסטרטגי הגדול ביותר של המאה ה-20". הפטריוט הסובייטי לבש את חליפתו של לאומן רוסי.

אפשר לטעון, על יסוד עיון בביוגרפיה של פוטין ובנסיבות גידולו, שההידרדרות ביחסים עם ארה"ב הייתה בלתי נמנעת. הוא בא מחוג של אנשי ביטחון, שהתבוננות חשדנית בעולם החיצון אפיינה את הלך-מחשבתם. הם התרגלו להניח את איבתה הקבועה של ארה"ב ואת ניגוד האינטרסים איתה. ההתמוטטות של שנות ה-80 וה-90 דחקה אותם זמנית אל השוליים, אבל לא שינתה אותם.

אחת הצרימות האחרונות של המשטר הסובייטי, ממש ערב התמוטטותו, בקעה מגרונו של ראש הקג"ב דאז, ולדימיר קרוצ'קוב. הוא האשים את ארה"ב שהיא מספקת "דגנים מורעלים" לברית המועצות. הוא היה הבוס של פוטין. האם הוא האמין בהבל הזה? מי יודע. גם אם לא האמין בעובדה, הוא בוודאי האמין בצורך להעמיד פנים שהוא מאמין, כדי להזכיר לבני ארצו מי הם אויביה ומבקשי נפשה.

לא עזר לו אז, אבל איבה פעילה ואיבה רטורית לאמריקה בוודאי עזרו לפוטין. הן הקלו עליו לייסד מוניטין של פטריוט. הן התיישבו עם שנאת-זרים מסורתית. הן בוודאי התיישבו עם הטינה העמוקה לאינטליגנציה הליברלית והפרו-מערבית, שעל כתפיה הטילו רוב הרוסים את אשמת המשבר הגדול של שנות ה-90.

הנחמה החשובה ביותר של ההידרדרות ביחסים המדיניים והאישיים בין ברק אובמה לוולדימיר פוטין היא שכל זה הוא כל כך הרבה פחות חשוב ממה שהיה לפני 30 שנה. העולם רעד מפחד כאשר קרטר הכריז שהוא למד סוף סוף את פרצופה האמיתי של ברית המועצות. המחוג בשעון העימות הגרעיני התקרב להפליא לחצות כאשר רייגן גידף את "קיסרות הרשע". עכשיו זה לא כל כך חשוב, מפני שהמלחמה הקרה הקודמת הסתיימה בתבוסה סובייטית חד-משמעית.

לרוסים יש די טילים גרעיניים כדי לחדש את האיום הגדול ביותר של המלחמה הקרה. אבל כדי שזה יקרה צריך להניח טירוף-מערכות מוחלט. מה בדיוק יכולה רוסיה להרוויח ממלחמה קרה? אולי אין בררה, אולי פשוט צריך להניח לה לגלות בעצמה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com.
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny