דרשת הבר-מצווה שלי

א. איך אני אוהב שכל שנה, בשיא הקיץ, מצלצל הטלפון והמשפחה שלי בצד השני של הקו אומרת "מזל טוב!". מה קרה, אני שואל, נולד עוד נכד? מישהו מתחתן? לא, עונים לי - היום כ"ט באב, יום ההולדת שלך. יומולדת שמח!

נחמד שיש שני ימי הולדת. קצת מוריד את הלחץ מכל העניין הזה של ההתבגרות, כי אם נולדת פעמיים, אפשר להירגע - הכול יחסי, בעיקר הזמן. אני אוהב לחשוב על עניין יום ההולדת הכפול שלי, העברי והלועזי, כעל סוג של הוכחה לתורת היחסות הפרטית של איינשטיין: אין זמן ומרחב מוחלטים, הכול עניין של מערכת ייחוס.

כשמאחלים לי מזל טוב ליום הולדתי הארבעים ושלושה שחל בכ"ט באב אני צוחק בלבי: הרי אני ינוקא בן ארבעים ושתיים לפחות עד ה-31 באוגוסט. וכשמגיע 31 באוגוסט ואחרים מאחלים לי את כל הטוב שבעולם, גם אז איני מניד עפעף: הרי כבר כמעט חודש שאני בתוך שנתי הארבעים וארבע, זקן וחכם מכדי להתרגש משטויות כאלה. אם תרצו, מדובר במין גרסה אישית (וקצת מעוותת, אבל אז מה, גם הזמן והמרחב מעוותים) לפרדוקס התאומים הידוע של איינשטיין, על האח שטס לחלל במהירות האור והאח שנשאר: אני תמיד צעיר יותר ביחס לעצמי.

ב. בכל מקרה, השבת נקראה בבתי הכנסת פרשת "שופטים", פרשת הבר-מצווה שלי. חשבון פשוט מגלה ששלושים שנה עברו מאז טיפסתי, ילד דתי קטן וממושקף, אל הבימה בבית הכנסת "היכל מאיר" שבפתח תקווה וקראתי את הפרשה ואת הפטרתה.

שלושים שנה, והזיכרון המהותי מאותו היום הוא זיכרון של ניצחון, מהניצחונות הראשונים והגדולים בחיי. כי אף על-פי שאני נצר למשפחת חזנים, זייפן הייתי. מה זה זייפן, עורבים היו מתאבדים על העץ ליד החלון של פינקלשטיין שלימד אותי את הפרשה, ואיש לא ידע מה גורם המוות המסתורי (מגזין סיינס ונשיונל ג'אוגרפיק שלחו חוקרים, שנואשו). עד היום צורב בי מבטו של בעל הקורא הוותיק ואנחותיו חותכות בגאוותי: אין סיכוי לילד.

ובכל זאת, מי יודע מאיפה זה בא, כשהגיעה השבת ונדם קול סבי ז"ל שעלה ראשון לברך (כוהנים אנחנו), פתחתי פתאום את הפה ושרתי כזמיר כל תו ותג. אני זוכר את עצמי שומע את עצמי ומתפלא: מי זה הילד הזה שנולד פעמיים ומגשים הלכה למעשה, בדיעבד ולאלתר, דה פקטו ודה יורה, את תורת היחסות הפרטית של אלברטו הגדול? מאז אני יודע: אין דבר כזה "זייפן". יש פרדי מרקורי בכל אחד מאיתנו. אז דונט סטופ מי נאו. אפשר לטוס לחלל במהירות האור, להתחלף עם התאום בעל קול הקטיפה, ולחזור אל בית הכנסת "היכל מאיר" ואף אחד חוץ ממך לא יידע לעולם. או עד שתחשוף את העובדה הזו בטור שתכתוב.

הו, איזה נס היה זה! האגדה מספרת שעד היום, אם תעברו מול בית הכנסת פעם בשנה באותה השעה, תוכלו לשמוע את קולי הדק מנעים בזמירות.

ג.

אהבתי את הפרשה שלי, ואני אוהב אותה עד היום. אחלה פרשה שנתנה לעולם משפטי נצח כמו "צדק צדק תרדוף", "כי האדם עץ השדה" או "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אדרוש בה מעט, ברשותכם, ואנסה להראות עד כמה נכונה היא גם לזמננו אנו.

זו פרשה שכולה חוק וסדר. היא עוסקת בממסד: המלך, השופט, השוטר, הנביא, הכהן, החייל. הרשות המחוקקת, האוכפת, המבצעת ואפילו הרוחנית - הן כולן כאן, בפרשה שלי, כולל מערכות היחסים בין הרשויות וההפרדה ביניהן. בכולן נותנת התורה כללים, וכלל האצבע החוזר הוא: הסמכות היא לא רשות לתפוס תחת. תישאר צנוע. החיים חזקים יותר. למלך היא אומרת: אל תרבה נשים, אל תרבה סוסים, אל תצבור כסף וזהב ואל ירום לבבך. היום אתה פה, מחר לא. לשופט היא אומרת: לא תכיר פנים, לא תיקח שוחד, כי השוחד והשררה מעוורים את העיניים ומסלפים את הלבבות. צדק צדק תרדוף. היא כולה נגד שחיתות, אנטי ריכוזיות ובעד אנושיות פשוטה. הגישו פינג'ן והגידו: היש מילים נכונות מאלה? היש רלבנטי מזה גם היום?

בכלל, מדובר בפרשה אנרכיסטית משהו. בכל חמשת חומשי תורה יש רק שבעה פסוקים העוסקים במלוכה, וכולם אצלי. כך הם נפתחים (דברים י"ז, י"ד): "כי תבוא אל הארץ וישבת בה ואמרת: אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותיי". כאילו רוצה הכתוב לומר - מלך זה לא בשבילנו, שלטון ושררה אינם טבעיים לנו. הם חיצוניים, הם השפעה זרה, רע הכרחי, יש להגבילם ככל האפשר. המלך לא מחליט לבד, השופט לא גוזר דין לפי ראות עיניו והשוטר הוא משרת הציבור, לא אדונו. נחמד.

ד.

גם בטבע האדם עוסקת הפרשה, או לפחות בשניים מהדברים האנושיים ביותר: המלחמה והנקמה. באשר לאחרונה, היא מצווה על הקמת ערי מקלט, שאליהן ינוס מפחד הנקמה זה שהרג אדם בשגגה ו"לא יישפך דם נקי בארצך". אני מודה: תמיד נמשכתי לדמיין את ערי המקלט האלה, המאוכלסות בבודדים אכולים ברגשות אשמה שנקלעו להם יחד, איש ואיש וסיפורו הכואב: זה התרשל בעבודה, זה כרה בור ולא כיסהו, זה לקח רברס בלי להסתכל. והנה הם במושבת העונשין, חולקים את העצב שאין לו סוף.

באשר למלחמה. הפסוקים הראשונים בפרק כ' מכילים הנחיות לפני יציאה לקרב. יש לקח חשוב מאין כמוהו ללמוד מהפסוקים האלה, לקח שהסתירו מאיתנו כל השנים, כי כולנו תוצריה של אינדוקטרינציה מיליטריסטית של טוב למות בעד ארצנו. אבל הפרשה אומרת משהו אחר לגמרי.

זה מתחיל כשהכהן בא לחיילים ואומר: "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תיחפזו". מה נלמד מזה? שאין טבעי ואנושי מהפחד ומהיראה. מי שלא רוצה להילחם הוא הנורמלי, הוא - ולא השש אלי קרב. המסר הזה ממשיך כשבאים השוטרים ואומרים: "האיש שבנה בית חדש, ישוב לביתו. זה שנטע כרם ולא חיללו, ישוב לביתו. איש שהתארס ועוד לא שכב עם אישה, ישוב לביתו". מה הם אומרים - שהחיים חשובים מהמוות, שהחיים הכי יומיומיים ומשעממים (בית, אישה, עבודה) הם-הם החיים האמיתיים והטובים, והם עדיפים מאות מונים על ההרג. אני אוהב את זה.

והכי אני אוהב את "מי האיש הירא ורך הלבב - יילך וישוב לביתו". זה בסדר לפחד, הם אומרים, לא כל העם צבא. הפחדן או הסרבן אינם אלמנט שלילי בחברה, כי חברה בריאה היא חברה רבגונית שמורכבת מבני אדם: שמתחתנים, שבונים בתים, שרוצים לשכב עם אישה, שמפחדים למות.

ה.

בסוף הפרשה מתואר מקרה שכאילו לקוח מחדשות השבוע (פרשת "עגלה ערופה", כ"א, א'): "כי יימצא חלל באדמה נופל בשדה, לא נודע מי היכהו". נורא מזכיר את הסיפור על האישה בלי הראש במזוודה. מה עושים כשיש גופה ולא יודעים מי הרוצח? הפתרון של התורה, חייבים לומר, קצת מעפן - מקריבים עגלה.

אבל הסיפור הוא שזקני העיר לוקחים עליהם אחריות. הם אמנם עורכים טקס מוזר ואומרים טקסט הפוך כמו: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", אבל הכוונה האמיתית היא: אם אנחנו חיים במקום שבו מתבצע רצח כה אכזרי וחסר פשר - כולנו אשמים וכולנו אחראים. כי אנחנו הרשינו לעצמנו לא לראות מה קורה בחצר האחורית שלנו, אנחנו משכנו את ידינו משכונות הדרום. ידינו אולי לא שפכו את הדם, אבל הדם על-ידינו ועוד איך. כי אדישות היא אחריות והתעלמות היא פשע.

זו פרשה שכולה חוק וסדר, וכלל האצבע החוזר הוא: הסמכות היא לא רשות לתפוס תחת. תישאר צנוע