"לעצור את הבטון"

בחודש ספטמבר 2011 הגישה ועדת טרכטנברג (זוכרים?) לממשלה רשימה מפורטת של מתחמים גדולים וזמינים לבניית 165 אלף יח"ד.

המטרה הייתה ברורה: אם יוקר המחייה מתנקז בעיקר למחיר הבלתי אפשרי של דיור, ואם האמרת מחירי הדירות קשורה להיצע הדליל שזמין לבנייה, מאסה של דירות שתגיע לשוק במהירות יכולה להפוך סוף סוף את משוואת הביקוש וההיצע. למה אנחנו מעלים נשכחות? כי אחד המתחמים הגדולים ביותר בהמלצות הוועדה היה מתחם תעש בשרון, 23 אלף דירות, על שטח של 7,500 דונם.

בדיוק אותה קרקע ששלושה ראשי רשויות - ראשי עיריות הרצליה, הוד השרון ורמת השרון - הודיעו בשבוע שעבר שהם לא מוכנים שיהפוך ל"גוש של בטון". מסיבת עיתונאים לוחמנית ובהולה שכינסו השלושה קראה להפוך את מתחם תעש לפארק ירוק. ההדמיה כבר מושלמת: מתחם לקטיף פירות ופרחים, שבילי הליכה ושבילי רכיבה על סוסים ועל אופניים, קיר טיפוס, מתחם פיינטבול ועוד ועוד. ככה זה כשמדובר על פארק חלומי, בשטח שגודלו יותר מפי שניים מהסנטרל פארק של ניו יורק (3,400 דונם).

אבל החבורה מהשרון רק חיקתה את עיריית פ"ת. כמה ימים קודם לכן, תחת הכותרת "עוצרים את מסך הבטון, פ"ת רוצה פארק", התאספה בעידוד העירייה הפגנת תושבים כדי למחות על הכוונה לבנות 12 אלף דירות על 600 הדונמים של מחנה סירקין המפונה. 12 אלף דירות שגם הן תפסו שורה מפוארת בטבלה ההיא שהציג פרופ' טרכטנברג.

חשוב להבין: טרכנברג לא המציא מספרים. מדובר בתוכניות ומספרים שמתגלגלים שנים בוועדות התכנון. מנגד, חשוב גם להבין שלא מזיק לרענן תוכניות מדי פעם, ושאכן פארק ירוק במרכז הארץ מפתה בהרבה מעוד מגדלים שנראים כולם אותו דבר ושמהם ייצאו מדי בוקר עוד אלפי מכוניות לכיוון ת"א.

אבל בחיאת, ככה מנהלים מדינה? לגיטימי שממשלה רוצה דבר אחד, וראשי עיריות רוצים משהו אחר (במיוחד רגע לפני בחירות). אבל איכשהו, תמיד נשאר הרושם ששם למעלה רק משחקים בכותרות על חשבוננו.

הרי בסוף, גם נקבל את הדירות, גם לא נתכונן אליהן כמו שצריך (תחבורה, מוסדות חינוך וכיוצ"ב), וגם נשלם תמורתן מחיר מופקע - אחרי ששוב התקשקשנו ונמרחנו על מלחמות שבקושי תפסו כותרת.