צמד חמד רוקיסטי: "מלחמות האזרחים" עם קאנטרי-רוק ידידותי

אני מודה שבהאזנה ראשונה לשיר הראשון באלבום הזה נשמטה לי הלסת: מנדולינות וגיטרות מצטלצלות ומזהירות מפני סערה קרבה, קול נשי כמעט מהפנט שהולך ומתחזק, ואז הפזמון, עדיין מרוסן, אבל בו כל העסק מתגבר, ואז עוד בית שממשיך ושומר את המתח. ורק אחרי הפזמון השני, כמעט לפני סיום, פתאום כניסת תופים אימתנית מבית מדרשם של לד זפלין. קלאסיקת רוק מודרנית, עם פאתוס ומלודרמה על סף הגיחוך ולחן מצוין.

כן, הלהיט הראשון מהאלבום הזה, The One That Got Away, הוא שיר בלתי נשכח מההאזנה הראשונה. בשיר השני מגיע דואט של הקול הנשי עם קול גברי הרבה פחות ייחודי אבל אמין וחזק, ו"מלחמות האזרחים" מתגלים כהרכב שניחן בכמה כרטיסי ביקור אפשריים, שיקנו להם כניסה אל ליגת העל של הרוק האמריקני.

הם ממש לא חדשניים, ואין להם שום בשורה במילים או בלחנים. אבל השילוב של אנרגיה ותשוקה פרטיים עם מטען של שמרנות ומסורת, כבר לוקח אותם רחוק. אחרי אלבום הבכורה שהוציאו לפני שנתיים זכו בשני פרסי גראמי, ובאחד נוסף בעקבות שיר משותף שלהם עם טיילר סוויפט מתוך "משחקי הרעב".

וכמו סוויפט, הכוכבת הצעירה הכי גדולה של אמריקה, גם הצמד הזה זז באלבום הטרי מאזורי הקאנטרי המובהקים אל הרוק. ג'וי וויליאמס וג'ון פול ווייט היו מוזיקאים מנוסים יחסית כשהכירו לפני שבע שנים בסדנת מוזיקה בנאשוויל, טנסי, בירת הקאנטרי. הם גילו את הכימיה ביניהם בכתיבת השירים ובהרמוניות הקוליות, וכאמור, השילוב שלהם בין להט לשמרנות, הדליק מיד אש לא מבוטלת.

את האלבום החדש והרוקיסטי יותר מקודמו הפיק להם בעיקר הכותב הוותיק צ'ארלי פיקוק, אבל גם ריק רובין, מפיק הרוק החשוב של אמריקה בשלושים השנים האחרונות, הגיע לביקור בשיר אחד. בעצם, "מלחמות האזרחים" נעים על התפר שבין הקאנטרי, הרוק האלטרנטיבי והרוק הדרומי הקלאסי. גיטרות חשמליות, סליידים, מנדולינות, דוברו, פדאל-סטיל - זה הקטלוג הכלי של הקאנטרי. האסתטיקה מזכירה להדיוט קאנטרי שכמותי גם את חלוץ הקאנטרי-רוק גראם פרסונס המנוח, וגם, מהקוטב השני ובגלל השירה, את להקת "הארט", שמכרה מיליונים בזכות שילוב בין טעם אמריקני שמרני מאוד להערצה ללד זפלין.

ככל שהאלבום מתקדם, "מלחמות האזרחים" נוטשים את גיצי הרוקנרול מהפתיחה לטובת שירים מתונים ומעודנים יותר, כולל שני חידושים, שהם בלדות על סף הקיטש. אחד ל-tell mamma, שקלרנס קארטר כתב לאת'ה ג'יימס. השני, כבד משקל בהרבה, יככב כנראה ברשימות השידור ברדיו ובשלל פרסומות ופסקולים: זה חידוש לשיר שלאחרונה מלאו לו עשרים, disarm, מההמנונים הגדולים של בילי קורגן ב'סמאשינג פאמפקינס'. הביצוע החדש לא מוסיף דבר על המקור, רק ממתק, מרכך ומעדן אותו. הוא מעיד על הפן המאוד מלוטש, מסחרי וחנף בפעילות הלהקה, ובמינונים נכונים זה לא בהכרח רע.

הנחמדות המלוטשת הזו עשויה כמובן לסייע להם להפוך לממש ענקיים בעתיד, אבל כרגע עתידם מעט לוט בערפל. אולי זו סתם שמועה יח"צנית שבאה לקדם את הדיבור על האלבום, אבל היא אומרת שהיחסים בין וויליאמס ו-ווייט מאוד נפיצים, בגלל מטענים רגשיים לא פתורים, בעקבות רומן שהיה ביניהם ונגמר. כך או כך, כשהמתח הזה, רגשי ומיני, נבנה ומתפרק בשירים, הוא בדיוק ההפך מהרסני. הוא זה שבונה אותם כצמד שקשה להתווכח עם היכולות והפוטנציאל שלו.