אליסון גולדפראפ ו-וויל גרגורי האנגלים יציינו בקרוב 15 שנות פעילות כצמד. הם התחילו כמעין צמד טריפ-הופ מאוחר של שלהי שנות התשעים, עברו לאלקטרו יותר קצבי ואגרסיבי, ולאחרונה שוב הורידו מקצבים ואנרגיות וחזרו לעבודה מהורהרת ומופנמת. אלבומם החדש והשישי נפתח באווירה אקוסטית וליילית, אבל הולך ומתפתח מאמצעו גם למחוזות של אלקטרוניקה רכה בקצב מתון.
"אנאבל", שמובל ע"י גיטרה אקוסטית, הוא אחד הלחנים הכי יפים שלהם. ככלל, וכבעבר, העיבוד וההפקה של גרגורי מצטיינים בטעם, באתסטיקה ובעניין. אלא שבין אם אליסון גולדפראפ משחקת את הפאם-פאטאל הקלאברית כמו לפני עשור, ובין אם היא מגלמת, כבמרבית האלבום הנוכחי, מעין שנסוניירית מנוסה ומאופקת, הצמד עדיין מצטיין בסגנון ובצורה הרבה יותר מאשר בתוכן. חבל שהאלבומים שלהם אינם עמוקים כמו שהם יפים.
מחוות לזמרות גדולות
גולדפראפ כבר עשתה מחוות לדונה סאמר ולדבי הארי ולמדונה, ועכשיו היא על התפר שבין מריאן פיית'פול וניקו ופרנסואה הארדי המוקדמות. אבל ההרגשה תמיד נותרת כאילו השירה אמנם קרובה, אינטימית, ומלאת אוויר, אבל זו רק מחווה, מניירה, ואין כאן אינטימיות של ממש.
זה חבל משום שהצמד אכן עתיר כישורים, והרבה מהעבודות שלהם אכן קרובות, נוגעות, כמעט, ליד... ולמרות שתמיד מסקרן להאזין להם, ולמרות שכבר צברו גרעין לא מבוטל של אוהדים, נדמה שגם הפעם גודלפראפ יצרו אלבום יפה וטוב, שהניחוח שלו מרשים ויישאר בזיכרון הרבה יותר מאשר השירים עצמם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
