"תמונות קשות לצפייה": האם התקשורת צריכה לשדר הכול?

לפני כמה שבועות הגיע לידיו של העיתונאי גיא לרר, מגיש התוכנית "צינור לילה" המשודרת בערוץ 10, סרטון וידיאו ביתי שבו נראה אפרוח בוקע מביצה. מה שהפך את הסרטון לסיפור על "אדם שנשך כלב" היה טענתו של שולח הסרטון כי הביצה שממנה בקע האפרוח נקנתה על-ידו באחת מרשתות הקמעונאות הגדולות בארץ. לדבריו, רק כשביקש לטגן לעצמו חביתה הוא גילה לתדהמתו כי בתוך הביצה, הס פן תעיר, ישן לו אפרוח זעיר.

לרר, אחד מנביאי יבוא התכנים מהאינטרנט לטלוויזיה, וצוות התוכנית עמדו בפני דילמה קשה - האם לשדר בטלוויזיה את הסרטון עם הסיפור המוזר אך החשוב לכאורה מבחינה צרכנית, או לזנוח אותו נוכח מוזרותו. לאחר שערכו בירורים חוזרים ונשנים לגבי אמיתות הסיפור, ומשלא הצליחו לוודא כי הביצה אכן נקנתה בחנות, הוחלט לגנוז את הסרטון.

אבל לדברי לרר, סיפור הביצה והתרנגולת הוא דווקא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. לרוב, הוא אומר, ימצאו סרטוני הווידיאו הביתיים את דרכם לטלוויזיה. "אם מדובר באירוע חדשותי שאתה מדווח עליו ממילא ויש לך חומרים ביתיים עליו, מה שאני מכנה 'עיתונות גולשים', זה דבר מבורך. כך גם כשמדובר בנושאים שעוסקים בהם ברשת ומגיעים לחדשות".

לא צריך את לרר כדי לזהות את התופעה. כל צופה טלוויזיה ממוצע יכול להבחין שסרטוני הווידיאו הלא-מקצועיים, אלה שמצולמים באיכות לא טלוויזיונית על-ידי כל אחד מאיתנו באמצעות הסמארטפונים או על-ידי מצלמות אבטחה, מצלמות מהירות, מצלמות נסתרות בחדרי חקירה של המשטרה וכיוצא באלה, כבשו כבר מזמן מקום של כבוד באתרי האינטרנט החדשותיים ובמהדורות המרכזיות של ערוצי הטלוויזיה.

רק בחודשים האחרונים צפינו בסרטון מצלמות אבטחה שתיעד את הרצח שבוצע בבנק בבאר שבע, בתמונות זוג הצעירים שעבר אונס מזעזע בגן העיר בתל-אביב כשהם מגיעים למקום לפני האירוע הנפשע, ובחייל צה"ל מטגן "להנאתו" ציפור מסכנה בשמן רותח. ואלה הן רק כמה דוגמאות.

תופעת הצילום "בכל מקום ופינה" והבאת הצילומים לציבור על-ידי גופי התקשורת מעלות שאלות של אתיקה, מוסר וגבולות הטעם הטוב. יש מי שרואה בכך תופעה מסוכנת שביסודה פוגעת בשלושה קודקודים: הקורבנות, הציבור וגם בכלי התקשורת עצמם.

"הקורבן חווה מחדש את הטראומה"

בליל שישי, 12 במאי 2012, בוצע בקניון "גן העיר" בתל-אביב אחד ממעשי התקיפה והאונס המחרידים שהתרחשו בארץ בשנים האחרונות. זוג תלמידי תיכון שהגיע למקום הותקף על-ידי צעיר פלסטיני בשם אחמד בני ג'אבר, שעקב אחריהם עד שנכנסו לחדר שירותים. במשך כשעתיים הוא אנס את הנערה, התעלל מינית בה ובחברה והיכה אותם קשות. ג'אבר נתפס ונידון ל-30 שנות מאסר.

ביום מתן גזר הדין נדהמו שני בני-הנוער לגלות כי מהדורת החדשות של ערוץ 10 נפתחה בשידור צילומי מצלמות האבטחה של "גן העיר", שתיעדו אותם רגע לפני התקיפה עושים את דרכם לחניון בקומה 3 של הבניין. המצלמות הראו גם את האנס דקות אחדות לפני שביצע את האונס, עוקב אחרי קורבנותיו.

"הנער והנערה היו מזועזעים וממש בפאניקה מהשידור. התקשרנו וביקשנו שיטשטשו את הפרטים שלהם, כי הנזק שנגרם להם הוא אדיר", אומרת ד"ר דנה פוגץ', יו"ר משותפת במרכז נגה לנפגעי עברה - הקריה האקדמית אונו, שמייצגת את השניים. "אף אחד לא 'ספר' אותם ולא הכין אותם לשידור".

- מה חווה קורבן עברה במקרה כזה?

"בשפה המקצועית קוראים לזה רה-אקטיבציה. כלומר, הוא חווה הפעלה מחדש של הטראומה. קורבן שהתחיל לנסות לשקם את החיים שלו ופתאום רואה את עצמו בסיטואציה שבה הוא נפגע, ועוד לעיני הציבור כולו, זה דבר שיכול לפגוע מאוד בתהליך ההחלמה שלו. לנפגעים נגרמים נזקים עצומים".

- ומה עם העיקרון החשוב של זכות הציבור לדעת?

"כששמים על כפות המאזניים את האינטרס של ערוץ תקשורת להעלות את הרייטינג אל מול הפגיעה בקורבנות, זכות הציבור לדעת צריכה לסגת. שידור כזה מהווה פגיעה קשה בפרטיות של הקורבנות, והזכות לפרטיות היא זכות חוקתית במדינת ישראל".

האונס בגן העיר הוא רק דוגמה אחת לשורה של מקרים שבהם, לדברי פוגץ', התקשורת חצתה את הגבולות. דוגמה נוספת היא מוצאת בסיקור הרצח של נוח ונורית מעוז ז"ל בירושלים, שבו הורשע בנם, דניאל מעוז. במקרה זה, הטענות של פוגץ' מופנות גם כלפי בית המשפט. בתיק דניאל מעוז התיר בית המשפט לתקשורת לשדר יומיים אחרי הכרעת הדין את קלטת שחזור הרצח שצילמה המשטרה. בקלטת נראה דניאל מעוז מדגים כיצד שלף מחזהו של אביו את הסכין ששימשה לרצח.

"פרסום שחזור הרצח היה פוגעני, מציצני, חסר כל תכלית והיווה פגיעה אנושה בזכות לפרטיות של הנפגעים (אחיו של דניאל מעוז) וניצול ציני של סבלם לצורכי רייטינג בלבד", כתבה פוגץ' במכתב שלחה ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המדינה ולגורמים נוספים.

פוגץ' מלינה בעיקר על העובדה שכשמוגשות לבתי המשפט בקשות לפרסום חומרים, הקורבנות כלל לא יודעים על כך ואיש לא שומע את עמדתם ביחס לפרסום. "אף אחד לא חושב שצריך לשמוע את עמדתם של הנפגעים, למרות שהם הצד הישיר שייפגע מהפרסום הזה. מדהים שאפילו בתיק כמו תיק הרצח של משפחת מעוז, שבו הפרקליטות הייתה בקשר שוטף עם הנפגעים, פתאום שכחו את המשפחה ולא שאלו את דעתם. אנחנו דורשים שבכל דיון בנוגע לפרסום חומרי חקירה תינתן לנפגעים האפשרות להביע את עמדתם. לא צריך לשנות את החוק בשביל זה, כל מה שצריך זה להודיע לנפגעים שמתקיים דיון ולהזמין אותם אליו".

סוג של גירוי פורנוגרפי

לדברי ד"ר יובל קרניאל, מומחה לתקשורת ומשפט מבית-הספר ע"ש סמי עופר במרכז הבינתחומי הרצליה, השימוש שנעשה בצילומים הביתיים על-ידי התקשורת מוגזם. "המציצנות תופסת את המקום של הערך החדשותי. מדובר בשימוש לצורך יצירת גירוי, ולא לצורך העברת מידע. זהו גירוי רגשי מעין פורנוגרפי והוא לא תורם תרומה משמעותית לצופה. כשאתה מראה שוב ושוב את אותו הדבר זה שימוש פסול. כשצילום כמו של הרכבת הספרדית שהתרסקה משודר עשרות פעמים, זו פשוט פורנוגרפיה (תאונת הרכבת שהתרחשה בספרד ב-25 ביולי, שבה נהרגו 78 נוסעים, אשר תועדה על-ידי מצלמות אבטחה, ח"מ). בעיקר כאשר אתה יודע שאסונות אחרים ברחבי העולם כלל לא נסקרים במקרים שבהם לא צולמו.

לדבריו, פרט לפגיעה בפרטיות, התופעה מביאה ללשון הרע, לבעיות אתיות ולעתים לפרסום מידע מוטעה ולא אמין, שלא בהכרח עומד באמות מידה מקצועיות. "התוצאה היא שחיקה בנורמות המקצועיות. העובדה שהחומר קיים ונמצא הרבה פעמים חזקה יותר מהשיקול העיתונאי".

- עד כמה המצב בישראל גרוע בהיבטים הללו ביחס לעולם?

"מצד אחד, אנחנו מדינה שמובילה בחדירה של הסמארטפונים ובשימוש באינטרנט, ולכן יש המון צילומים. מצד שני, אנחנו מדינה שיש בה סולידריות חברתית ומידה של שמרנות, ולכן אנחנו חלק מהעולם בדבר הזה ולא מובילים אותו. החדשות בטלוויזיה עדיין יוצרות סינון של החומרים ויש עדיין היררכיה של אתיקה. אנשים יודעים שיש דברים שמחפשים בחדשות 2 ויש דברים שמוצאים ברשת האינטרנט".

לא אחת הצילומים הביתיים וצילומי מצלמות האבטחה קשים לצפייה. לדברי הפסיכולוגית פרופ' לילך שגיב, מחקרים רבים בנושא, מראים שלצפייה באלימות יש השלכות שליליות של הגברת התוקפנות של הצופה. אך כשהאלימות משודרת במהדורות החדשות, הסלקציה העצמית בעייתית יותר, כיוון שלא מדובר באופן מובהק בפלטפורמה שאמורה להראות תמונות אלימות.

בניגוד לאנשי האקדמיה, בכיר בחדשות ערוץ 2 סבור כי תופעת היצף המקורות החזותיים היא חיובית בעיקרה. "אנחנו לא יכולים להימצא בכל מקום, ולכן ככל שיש לנו יותר מקורות מידע ויותר חומרים ויזואליים, כך יותר טוב. זה נותן יותר אפשרויות לסיקור", הוא אומר.

לדבריו, "צריך לזכור שאנחנו עובדים בטלוויזיה ומה לעשות שלסיפור עם תמונה יש 'העדפה מתקנת' על פני סיפור בלי תמונה. כשיש סיפור גבולי לשידור ששווה נניח חמש מתוך עשר, אבל הוא מגיע עם וידיאו, אז הוא הופך להיות שווה שמונה או תשע. זה תמיד היה ככה". עם זאת, הוא מוסיף כי "אין ספק שמוטלת עלינו אחריות לבדוק שהדברים הם אמינים ואחראיים ולעשות מינון נכון שלהם. הייתה תקופה שבה כל וידיאו שהגיע שודר, והיום זה יורד. אני מעריך שמתישהו זה יגיע באופן טבעי לנקודת איזון".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"